לוח השאלות ותשובות למשתתפי הקורס

תוכן העניינים / שאלות:

שאלות לגבי התרגולים לאורך הקורס

שאלה: 

לגבי תרגול סריקת הגוף אני לא מרגיש יותר מידי.. אלא בעיקר מביא את תשומת הלב. גם בנשימה וכו.
אז הענין הוא לבחור באיזה מחשבות אני רוצה להתמקד זה הנקודה העיקרית?

 

תשובה:

השאלות, בעצם נוגעות בעקרון היסודי של המודעות הקשובה, שהיא מיקוד לא שיפוטי בהווה. הגוף נמצא בהווה. מחשבות עוסקות בעבר ובעתיד. מיקוד התודעה בגוף זה בוודאי מיקוד בהווה. זה הבסיס. מכאן אפשר גם לעלות למיקוד ברגשות ואח"כ למיקוד להתבוננות במחשבות כאילו אני צופה בסרט, אבל זה דורש מיומנות שבדרך כלל אין בתחילת קורס. מגיעים לזה בהמשך. וגם אחרי שנים של תרגול, העיקר הוא להיות מעוגן בשימת לב לתחושות הגוף.

 כתבת שאתה לא מרגיש 'יותר מדי'. אין עניין להרגיש הרבה. העניין הוא לחוות את מה שיש, בלי שיפוטיות. בעולם משוחרר משיפוטיות, אין מושג של 'לא מספיק'. אין מושג ש הצלחה או כשלון. אין נכון או לא נכון. יש מה שיש. כפי שהוא. מקווה שעזר, אפשר עוד לשאול, ובמיוחד לחדד את השאלה הראשונה.

שאלה:

מה לעשות במקרה של קריסה בישיבה שהגב מתעקם האם לתקן את התנוחה או שעדיף לא לזוז? ואם יש טיפים לישיבה לאורך זמן בגב ישר?

תשובה:

עדיף להישאר עם הכאבים, אבל כאשר הכאבים כל כך חזקים שלא מסוגלים להישאר ממקודים בתרגול, אז הגיע הזמן לשנות קצת את התנוחה ולהרפות מעבודה עם הכאבים. רצוי לעשות את השינוי באיטיות ובאופן מודע, ולא בפתאומיות עם תחושת בריחה מהסבל.

 לגבי תנוחות בישיבה עם גב זקוף, העיקר הוא הרמת החלק האחורי של האגן, כמו שיש על שרפרף עם שיפוע, או על גבי כרית מדיטציה כאשר יושבים עם האגן בקצה הקדמי… כל זה כדי ליצור 'שקע' בגב באופן שהבטן בולט קצת קדימה והגב העליון נמצא יותר אחורנית.

שאלה:

אשמח להתייחסות מה לגבי עייפות? איך מתמודדים. בהנחה שאני יושבת

תשובה:

יש כמה חלקים לתשובתי:
ראשית: אפשר להירדם ולישון. זה בסדר. אפשר להתנמנם, לעבור מערנות לשינה הלוך וחזור. זה בסדר. אפשר לנסות בעדינות לשמור על ערנות, אבל לא במאבק ומאמץ. זה בסדר. אפשר פעם ככה ופעם ככה. להיות עם סקרנות, לראות איך כל דרך מתפתחת, איך כל דרך מרגישה. ללא שיפוט, ללא צורך להגיע למסקנה או תכלית מסוימת. שימת לב לרגע הנוכחי, ללא שיפוטיות. לא להיכנס למאבק. חשוב לזכור את זה היטב. לא להילחם נגד כלום, כולל עייפות.

עניין שני: לשים לב ל'מרקם' של העייפות. מה התחושה של העייפות? איפה זה בגוף? במצח? בבטן? בכתפיים? בעיניים? ואם נרדמים ומתעוררים. לשים לב לתחושה של ההתעוררות אחרי השינה.

ודבר שלישי ואחרון: לנסות להרגיש איזה סוג עייפות זה. אולי באמת חוסר שינה, וממילא, לתת לגוף לישון ולהשלים. ולדאוג להבא לישון יותר. או אולי זה שינה של מתח וסטרס? וגם אז, לאפשר לגוף קצת 'להתפרק' מהמתח ע"י שינה. ולפעמים, זה עייפות פתאומית בלי סיבה ידועה, בלי אפשרות לדעת מאיפה זה בא. אז לשהות עם זה, להכיר, להרגיש, לחוות את החוויה במלואה כפי שהיא.

בהצלחה! 

שאלה: 

שאלה כללית לגבי התרגול מה היחס לתרגולים "לא מוצלחים" כאלו ששמת את הזמן וישבת לתרגל אבל אתה לא מצליח להשאר במודעות רוב מוחלט של התרגול ואפילו לא מצליח להזכר להתחיל מחדש כמעט בכלל. האם לנסות ולהשלים תרגולים כאלו כלומר להתיחס אליהם כלא משמעותיים כי העצימות שלהם הייתה נמוכה מידי או שעצם הקדשת הזמן מספיקה?

אשמח גם להרחיב את השאלה הזו לתחומים נוספים בחיים מעבר לתרגול הפורמאלי. אם אני מקדיש כל יום לנושא מסויים ואני מרגיש שאני אמנם מגיע פיזית אבל למשוך את התודעה זה כבר עסק יותר מורכב. באיזו גישה הכי כדאי לנקוט כדי להגביר את הריכוז והמודעות גם בתרגול הפורמאלי וגם בשאר התחומים?

 

תשובה:

שאלה מעולה! ראשית, עצם הקדשת הזמן זה דבר גדול מאוד. ממש דבר גדול מאוד! הרבה מאוד אנשים תקועים עוד בשלב הקודם, כאילו 'מרוצת החיים' לא מאפשר להם לעצור. ואכן, עצם העצירה היא בעלת חשיבות גדולה מאוד!

 שנית, גם כאשר יש תחושה שהתרגול לא היה מוצלח. הכלל בגישה הזו היא שאין צריך למדוד, ואם כבר מודדים, אז המדד הוא לא החוויה בשעת התרגול אלא האם במשך התקופה שאני מתרגל, האם יש שינוי בתחומי החיים הרלוואנטיים – מתח, תקשורת, פתיחות, נוכחות, וכו' 
והרבה מאוד אנשים חווים קושי בתרגול, אבל שינויים משמעותיים בשאר שעות היום בעקבות התרגול.

שאלה:

שמתי לב שכדי לחוות את שלה העצירה בנשימה שאתה מדבר עליו,בין שאיפה לנשיפה, שלב הביניים, אני עוצרת את הנשימה בכוח, אחרת באופן טבעי לא חשה עצירה. איך בכל אופן חווים את שלב העצירה אם הכל קורה כל כך מהר- שאיפה ונשיפה?

 

תשובה:

אפשר מידי פעם לעצור, אבל זה פשוט עניין של תרגול וערנות נוספת הנרכשת במשך הזמן. ולפעמים, זה ציפייה יתירה. מצפים להרגיש משהו מיוחד. זו שגיאה של רוב המתחילים, בין במודעות לנשימה ובין בסריקת הגוף. מצפים לתחושות וחוויות מיוחדות, שאינן. התחושות הפשוטות, כמעט לא מורגשות, שלא בטוחים בכלל אם הייתה תחושה או לא, זה מספיק. אז גם לגבי החלפת כיוון האוויר, עצם התחושה שאין תחושה באותו רגע. זה הכל, לא משהו מיוחד, לא משהו מרגש. פשוט מה שיש באותו הרגע הקטנטן החמקמק החולף במאית השניה. סבלנות.

שאלה:

במהלך היום כשעולים רגשות חזקים שסוחפים או מחשבות כאלו ניסיתי להתמקד בתחושות הגוף ובד"כ לא מצאתי שם כמעט תחושה. ואז ההתמקדות בתחושת הגוף הופכת להיות מעין הסחת דעת מהעניין (לעיתים רק זמנית) ולא יותר מזה. האם לשם אנחנו מכוונים או שפספסתי משהו?

 

תשובה:

אני לא מכיר שום רגש שמגיע ללא תחושת גוף. אם אתה אומר 'סוחף'. מה זה אם לא תחושת גוף? אין עניין להסיח את הדעת, אלא להביא מודעות למציאות המתחולל בגוף בזמן האירוע והרגש. חייב להיות. אין כעס בלי קוצר נשימה ודופק חזק. אין עלבון ללא תחושת חום בפנים או כאב בטן או כיוצא. אין מתח ולחץ ללא תחושות גוף כגון שינוי בנשימה, דופק, כאבים, מתח בשרירים (כולם או חלק מהם)

שאלה:

אני מתקשה בסריקת גוף להתמקד באיבר יש אפשרות לדייק אותי ? לנשום לאיבר אפשרי ?

תשובה:

לא לנשום. להתבונן. להרגיש את המקום. פשוט להרגיש אותו. כשאת יושבת על כסא, את לא מרגישה את המשקל באגן/מותניים? אין לפעמים תחושת מתחל בצוואר/עורף? אין תחושה של מגע בין השפתיים? אין תחושה של רגל מוקף בנעל/סנדל? התחושות הרגילות, הפשוטות. על זה מדברים. רק להרגיש, לא לחשוב ולא לנשום ולא להבין ולא לחקור ולא לדמיין ולא לראות. להרגיש את התחושה הקיימת. ואם אין אז אין. ממשיכים הלאה.

שאלה:

רציתי לשאול שתי שאלות

תשובה:

שאלה:

תשובה:

שאלה:

תשובה:

שאלה:

תשובה:

התמודדות עם מחשבות לאורך התרגול

עמדת המתבונן והכלת מצבים לא נוחים בתרגול

יישום עקרונות השיטה בחיי היומיום

שאלה: 

שאלה בנוגע לשיטה. אם אני ערה לתגובה רגשית שמתרחשת לא מומלץ על פי השיטה לנסות להבין למה אני מגיבה כך? כי זה בעצם פרשנות?

תשובה:

שאלה מצוינת! והיא לקוחה מגישה פסיכולוגית מערבית, שאם אני מבין 'מאיפה הבעיה מגיעה' ו'מדוע אני מגיב כך' אז אני יכול לפתור את זה.
הגישה של מודעות קשובה תשאל: אם יש לך פנצ'ר ממסמר בכביש, האם אתה תשקיע לברר מאיפה המסמר הגיע? למי הוא שייך? ומדוע הבן אדם זרק את המסמר בדיוק במקום הזה בכביש? אכן, אין טעם 'לרוץ אחרי הזנב'. צריכים פשוט ללמוד שאין צורך לרדוף וכיצד לחזור לנקודת השקט הרגשי, גם בלי להבין מה הוציא אותי מהאיזון. וזה נעשה ע"י תרגול של מיומנויות המודעות הקשובה. שבעזרת המיומנויות האלו, לאט לאט נהיה יותר ויותר קל להישאר באיזון, וגם כאשר יוצאים מאיזון, לחזור לאיזון ורוגע. לומדים 'לעקוף' תא מסמרים, ואם עולים על אחד, איך להוציא מהר את הג'ק, להרים את האוטו, להחליף את הצמיג ולהמשיך בנסיעה לחיים טובים ולשלום.

שאלה:

נאמר כי במרווח שבין גירוי לתגובה יש אפשרות לבחירה. השאלה: גם לשם יצירת המרווח והרחבתו נדרשת בחירה קודמת ראשונית. האם הבחירה הראשונית היא תוצאה של התרגול הגופני שאומר: עצרי! כדי לא לפרש את האירוע לאפשר אחר כך בחירה מה לעשות. שהרי גם החלטה לספור למשל עד עשר זו החלטה מבחירה. אשמח להבהרה.

תשובה:

שאלה מצוינת. אכן, צריכים בחירה קודמת, כדי לא להגיב. אבל יש שני אופנים: אחד, הדרך של ה CBT, ע"י פעולה (לעצור ולספור) או שינוי מחשבה (אני חושב מחשבה חיובית, או הסחת הדעת).
שני אלו שייכים לעולם העשייה, לא לעולם ההוויה, ויש בהם סרך של כוחניות.

מאידך, מודעות קשובה מציעה משהו מעולם ההוייה. הרב וולבה זצ"ל קובע ע"פ פסוק במכת ברד, שיראת שמיים = שימת לב. משוואה פשוטה. אם כן, הכל בידי שמיים חוץ משימת לב. מודעות קשובה אומרת: לא צריך לעצור בכוח. לא צריך לספור. לא צריכים להסיח דעת או לחשוב שום מחשבה חיובית. אלא תתבונן. תשים לב לגירוי. תרגיש אותו. תהיה איתו במצב של מתבונן בו, ולא מגיב אליו. וככל שאדם מתרגל יותר את התרגול הפורמלי, אז הוא נמצא יותר אחוזים מתוך 24/7 בתוך המצב הזה של התודעה, וזה מתרחש ממילא, ללא שום מאמץ. ההתבוננות נעשית טבעית כחלופה לתגובתיות.
ואין ספק שככל שתתמידי בתרגול, זה יהפוך להיות יותר ויותר הטבע שלך, ללא מאמץ. 'בחירה' שבאה בקלות יותר ויותר.

שאלה:

א. מה באמת המטרה והעינין שלנו להיות מודע לגוף ברגע נוכחי? זה באמת שאלה של חידוד מה מהות הקורס? להבין למה, ולקבל עוד דעת לאן אנחנו הולכים.. אני מרגיש שחסר לי חוץ מהתרגול להבין למה? למה זה חשוב ומה המטרה?

ב. ומה נחשב רגע נוכחי בלי קשר לגוף ואיך מקשרים את העבודה שלנו לאזורים שם?

תשובה:

אנחנו תמיד נמצאים  ברגע הנוכחי. אין מציאות בעולם חוץ מהרגע הנוכחי. העבר באמת לא קיים. זה רק בתאי הזיכרון במוח, אבל העבר לא קיים במציאות כבר. העתיד לא קיים, זה רק בכוח הדימיון. אז אנחנו נמצאים תמיד בהווה. השאלה היא איפה התודעה, ובזה רוב עולם, ע"י זכרון או דמיון 'יוצאים' מההווה. הבאת התודעה להווה זה היסוד לבריאות הנפש, לשביעות רצון בחיים, לתוצאות של כל זה על בריאות הגוף, לעבודת ה' הפשוטה ביותר.

הגוף נמצא תמיד בהווה. שימת לב לגוף, ההרגל להיות תמיד עם שימת לב למה שמתרחש בגוף זה העוגן הטוב ביותר להחזיר את התודעה למציאות, לצאת מהדמיונות והזיכרונות שלוקחות לנו כל חלקה טובה.

מי הוא האני שמעבר לתחושות הגוף

שחרור ממשקעים שליליים דרך התרגול

הקשר בין תרגול המיינדפולנס למקורות

שאלה: 

מהקורס יצאה לי התחושה שמה שאנחנו עושים זה מנסים לצאת מתמקדים במה שמרגישים בחושים כדי לצאת מהמערכת של התודעה הנודדת למשהו ממשי ברגע ההווה כדי לעבור לעמדת המתבונן.

והמטרה בסוף למשוך את זה כמה שניתן ליום יום לחיות כמה שיותר ברגע ההווה על ידי המערכת של החושיים הגשמיים כמה שיותר בעמדת המתבונן.

אבל במקורות מצאתי הרבה פעמים דרישה לתודעה אחרת למשל  יום יומית של קישור המציאות לקב"ה ופירוש שלה לטובה אצל נחום איש גמזו. יש שם שימוש בפרשנות מסויימת דבר שמצביע על יציאה ממצב של מתבונן נייטרלי. יש גם דרישה לשימוש בכח הדימיון "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" שאחד הפירושים זה שצריך לדמיין באופן אקטיבי את אותיות שם ה'. אלה דברים שנדמה לי פחות קשורים להתבוננות אלא יותר ליצירה אקטיבית של האני (גם הם לא נתפסים בצורה החושית הרגילה אז אולי התמקדות במשהו ממשי לא תשפיע עליהם).

*אם כן השאלה שלי כיהודים מהי התודעה היום יומית שאנחנו חותרים אליה?* האם היא הוויה של רגע ההווה ללא שיפוטיות והתערבות של האני או שצריך להכניס שיפוטיות למציאות בצורה מסויימת וצריך באופן תמידי להשתמש במערכת של הדימיון.

 ואולי יש מקום לעבודה אחרת של התקרבות והתבטלות כלפי  ועיסוק מחשבתי בקב"ה ועל ידי זה להגיע להשתוות כמו שאומר צוואת הריב"ש

"כלל גדול השתוות פי' שיהיה שוה אצלו אם יחזיקו לחסרון ידיעה או יודע בכל התורה כולה ודבר הגורם לזה הוא הדביקות בהבורא תדיר. שמחמת טרדות הדביקות אין לו פנאי לחשוב בדברים אלו שטרוד תמיד לדבק עצמו למעלה בו ית'."

 ואם אנחנו חותרים לשיפוטיות מסויימת ולעבודה לאו דווקא של המתבונן אז איזה תפקיד המיינדפולנס שהוא כלי נייטרלי שמפתח את המתבונן ממלא בעבודה הזו.

תשובה:

ראשית – דביקות בהווה, זו המציאות של דבקות בהווי-ה. זה השער הראשון.
שנית – המצב של המתבונן, זה – השתוות הנפש המתוארת בדברי צוואת הריב"ש. בדיוק. אדם שכל כולו מחובר לרגע הנוכחי, כפי שהוא, ללא שיפוטיות. הוא האדם שנפשו אוחזת בהשתוות, ואז לצייר את אותיות שם השם. זה 'ירידה' לעולם של  מילים ואותיות, במקום אחיזה בחווייה עצמה של אחדות עם הקב"ה, שהיא למעלה ממילים, מאותיות, מלבושים. לשם אנחנו חותרים.

 אבל היות  ואי אפשר להחזיק בזה בתמידות, וגם הדרך לשם ארוכה, וגם צריכים להתנהל בעולם הזה עם כל החיובים המעשיים. אז העבודה היא להיות בדואליות (כפילות), כמו שני תפילין בראש שכל אחד אומר לשני – אתה פסול. ובכל זאת שניהם מונחים כאחד על ראש אחד ודרים בכפיפה אחת. דביקות בהווי-ה ותוך כדי זה התנהלות חיצונית של אדם פשוט. זה המצב של מיינדפולנס. 

שאלה:

במהלך תרגול, אם יש גירוד באיבר אחר שאיננו נסרק באותו הזמן, האם לגרד או שיש לנסות להתגבר על הגירוד? עד אתמול פשוט גרדתי,ואת מול חשבתי שזה אולי כמו כאב. הפרעה,לקבל,להסכים ולהתגבר.   אתמול הפסקתי את התרגול (דקה לפני הסוף) בגלל גירוד חריף מקומי

תשובה:

גירוד=כאב=עקצוץ=צמרמורת=זבוב על השפתיים=עלבון=עצבות… כולם כלולים במטריית 'אי נוחות', 'סבל'… וכולם 'דין אחד'… להכיל, להמתין, לקבל… בכל עת ובכל שעה… כך מפתחים שלב אחר שלב רף סיבולת, חוסן… window of tolerance. והשינויים בחיים באים מעצמם.

רבי נתן כתב שרבינו ז"ל אמר שהוא קיבל על עצמו לא לסלק שום אחד מהזוחלים הרוחשים העולים על הגוף (פרעושים, זבובים)… לא מסלק אותם בשום פנים ואופן, וזה תענית קשה יורת מתענית אכילה (אם אני זוכר נכון את הציטוט). מטרת התעניות היא לא התענית, היא התשובה, והתשובה כרוכה באריג בלתי נפרד עם רף סבל. רבינו אמר שבכל צעד הוא הולך רק לארץ ישראל, וארץ ישראל לפי חז"ל נקנית בייסורים… רבינו רמז שקבלת ייסורים זה בשורש היהדות.

לא סתם 'מעלה' של צדיקים. עבודת ה' בסיסית ביותר, תחילת הדרך של התשובה. תורה ו בליקוטי מוהר"ן. כאשר יש משהו שבא נגדי… לשתוק ולקבל. זה היסוד הראשון בתשובה. לא קיום המצוות. בוודאי צריכים לדייק בקיום המצוות כולן, כולן, כולן… אבל תשובה… לשוב לעצמי בתוכי… לחלק אלוק ממעל בתוכי… זה עניין אחר.

 

שאלה האם הציפיה היא לא לחשוב:

שאלה:

האם אפשר לחדד את העניין של הקיום של המחשבות לעומת החוויה של ה'עכשיו'?  האם זה סותר, והאם הציפייה זה לא לחשוב?

 

תשובה:

 יש חוויה פיזית, יש רגשות, יש מחשבות. אני יכול להיות 'ער'… כאשר המתבונן שבתוכי פעיל, ואז הוא מתבונן בכל אחד מהדברים האלו, כמו שהוא יכול להתבונן בטעם, ריח, מראה, צליל… ואני יכול להיות 'ישן'.. בתוך זרם המחשבות, בתוך הסרטים שהראש ממציא… והחוויה (מכל סוג שיהיה) נמצאת ב'רקע'. ככל שאני יותר 'ער' לחוויה עצמה, מכל סוג, אז המחשבה יותר ברקע, יותר שקט, פחות 'תופס' אותי, וכאשר האדם 'ער' לגמרי, המחשבה שקטה לגמרי. אכן, השקטת המחשבה זו מצב של קרבת ה', כמו שאומר האדמו"ר מפיאסצ'נה… שהחוצץ בין האדם לקב"ה הוא הרצונות והמחשבות שלו.

עבודת המחשבה

הקשר בין 'תשומת הלב' ליראת שמים

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.

המשך התרגול בבית ובניית תכנית אישית לאחר הקורס

שאלה: 

רציתי לשאול הרי מתרגלים מינדפולנס  כדי להגיע ליותר שלווה רוגע מודעות לרגע וכ"ו . אך למעשה קורה שהתרגול  מוסיף לי איזה שהוא מתח לחיים. מעצם זה שצריך להספיק לתרגל. איך אני מתמודדת עם המתח הזה?

 

תשובה:

שאלה: 

השאלה היא על בניית התכנית האישית לאחר הקורס. אני למשל חשבתי לעשות דווקא מודעות כוללנית כל יום כי זה כולל גם סריקת גוף ברמה מסויימת וגם מודעות לנשימה ובנוסף מאוד אהבתי אותו זה לא מומלץ?
וגם באופן אישי אני מרגיש שהייתה חשיפה לכמה טכניקות אבל אני לא לגמרי הבנתי את המשמעות ארוכת הטווח שלהן אז מה אמור לכוון אותי בבחירת הטכניקות לאחר הקורס? עם איזו טכניקה אני מרגיש הכי טוב? ניסיון רנדומלי לשלב ביניהן (מקפיץ שוב את השאלה לגבי הקביעות למול התרגול המפוזר האם ההשפעות שונות או שזה לא משנה?) או שמה שאמור לכוון אותי זה משהו אחר בכלל

 

תשובה:

עבודת המחשבה

הקשר בין 'תשומת הלב' ליראת שמים

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.

ברוכים הבאים

כניסה לחשבון

צרו קשר ונחזור אליכם בהקדם