שאלה:
לגבי תרגול סריקת הגוף אני לא מרגיש יותר מידי.. אלא בעיקר מביא את תשומת הלב. גם בנשימה וכו.
אז הענין הוא לבחור באיזה מחשבות אני רוצה להתמקד זה הנקודה העיקרית?
תשובה:
השאלות, בעצם נוגעות בעקרון היסודי של המודעות הקשובה, שהיא מיקוד לא שיפוטי בהווה. הגוף נמצא בהווה. מחשבות עוסקות בעבר ובעתיד. מיקוד התודעה בגוף זה בוודאי מיקוד בהווה. זה הבסיס. מכאן אפשר גם לעלות למיקוד ברגשות ואח"כ למיקוד להתבוננות במחשבות כאילו אני צופה בסרט, אבל זה דורש מיומנות שבדרך כלל אין בתחילת קורס. מגיעים לזה בהמשך. וגם אחרי שנים של תרגול, העיקר הוא להיות מעוגן בשימת לב לתחושות הגוף.
כתבת שאתה לא מרגיש 'יותר מדי'. אין עניין להרגיש הרבה. העניין הוא לחוות את מה שיש, בלי שיפוטיות. בעולם משוחרר משיפוטיות, אין מושג של 'לא מספיק'. אין מושג ש הצלחה או כשלון. אין נכון או לא נכון. יש מה שיש. כפי שהוא. מקווה שעזר, אפשר עוד לשאול, ובמיוחד לחדד את השאלה הראשונה.
שאלה:
מה לעשות במקרה של קריסה בישיבה שהגב מתעקם האם לתקן את התנוחה או שעדיף לא לזוז? ואם יש טיפים לישיבה לאורך זמן בגב ישר?
תשובה:
עדיף להישאר עם הכאבים, אבל כאשר הכאבים כל כך חזקים שלא מסוגלים להישאר ממקודים בתרגול, אז הגיע הזמן לשנות קצת את התנוחה ולהרפות מעבודה עם הכאבים. רצוי לעשות את השינוי באיטיות ובאופן מודע, ולא בפתאומיות עם תחושת בריחה מהסבל.
לגבי תנוחות בישיבה עם גב זקוף, העיקר הוא הרמת החלק האחורי של האגן, כמו שיש על שרפרף עם שיפוע, או על גבי כרית מדיטציה כאשר יושבים עם האגן בקצה הקדמי… כל זה כדי ליצור 'שקע' בגב באופן שהבטן בולט קצת קדימה והגב העליון נמצא יותר אחורנית.
שאלה:
אשמח להתייחסות מה לגבי עייפות? איך מתמודדים. בהנחה שאני יושבת
תשובה:
יש כמה חלקים לתשובתי:
ראשית: אפשר להירדם ולישון. זה בסדר. אפשר להתנמנם, לעבור מערנות לשינה הלוך וחזור. זה בסדר. אפשר לנסות בעדינות לשמור על ערנות, אבל לא במאבק ומאמץ. זה בסדר. אפשר פעם ככה ופעם ככה. להיות עם סקרנות, לראות איך כל דרך מתפתחת, איך כל דרך מרגישה. ללא שיפוט, ללא צורך להגיע למסקנה או תכלית מסוימת. שימת לב לרגע הנוכחי, ללא שיפוטיות. לא להיכנס למאבק. חשוב לזכור את זה היטב. לא להילחם נגד כלום, כולל עייפות.
עניין שני: לשים לב ל'מרקם' של העייפות. מה התחושה של העייפות? איפה זה בגוף? במצח? בבטן? בכתפיים? בעיניים? ואם נרדמים ומתעוררים. לשים לב לתחושה של ההתעוררות אחרי השינה.
ודבר שלישי ואחרון: לנסות להרגיש איזה סוג עייפות זה. אולי באמת חוסר שינה, וממילא, לתת לגוף לישון ולהשלים. ולדאוג להבא לישון יותר. או אולי זה שינה של מתח וסטרס? וגם אז, לאפשר לגוף קצת 'להתפרק' מהמתח ע"י שינה. ולפעמים, זה עייפות פתאומית בלי סיבה ידועה, בלי אפשרות לדעת מאיפה זה בא. אז לשהות עם זה, להכיר, להרגיש, לחוות את החוויה במלואה כפי שהיא.
בהצלחה!
שאלה:
שאלה כללית לגבי התרגול מה היחס לתרגולים "לא מוצלחים" כאלו ששמת את הזמן וישבת לתרגל אבל אתה לא מצליח להשאר במודעות רוב מוחלט של התרגול ואפילו לא מצליח להזכר להתחיל מחדש כמעט בכלל. האם לנסות ולהשלים תרגולים כאלו כלומר להתיחס אליהם כלא משמעותיים כי העצימות שלהם הייתה נמוכה מידי או שעצם הקדשת הזמן מספיקה?
אשמח גם להרחיב את השאלה הזו לתחומים נוספים בחיים מעבר לתרגול הפורמאלי. אם אני מקדיש כל יום לנושא מסויים ואני מרגיש שאני אמנם מגיע פיזית אבל למשוך את התודעה זה כבר עסק יותר מורכב. באיזו גישה הכי כדאי לנקוט כדי להגביר את הריכוז והמודעות גם בתרגול הפורמאלי וגם בשאר התחומים?
תשובה:
שאלה מעולה! ראשית, עצם הקדשת הזמן זה דבר גדול מאוד. ממש דבר גדול מאוד! הרבה מאוד אנשים תקועים עוד בשלב הקודם, כאילו 'מרוצת החיים' לא מאפשר להם לעצור. ואכן, עצם העצירה היא בעלת חשיבות גדולה מאוד!
שנית, גם כאשר יש תחושה שהתרגול לא היה מוצלח. הכלל בגישה הזו היא שאין צריך למדוד, ואם כבר מודדים, אז המדד הוא לא החוויה בשעת התרגול אלא האם במשך התקופה שאני מתרגל, האם יש שינוי בתחומי החיים הרלוואנטיים – מתח, תקשורת, פתיחות, נוכחות, וכו'
והרבה מאוד אנשים חווים קושי בתרגול, אבל שינויים משמעותיים בשאר שעות היום בעקבות התרגול.
שאלה:
שמתי לב שכדי לחוות את שלה העצירה בנשימה שאתה מדבר עליו,בין שאיפה לנשיפה, שלב הביניים, אני עוצרת את הנשימה בכוח, אחרת באופן טבעי לא חשה עצירה. איך בכל אופן חווים את שלב העצירה אם הכל קורה כל כך מהר- שאיפה ונשיפה?
תשובה:
אפשר מידי פעם לעצור, אבל זה פשוט עניין של תרגול וערנות נוספת הנרכשת במשך הזמן. ולפעמים, זה ציפייה יתירה. מצפים להרגיש משהו מיוחד. זו שגיאה של רוב המתחילים, בין במודעות לנשימה ובין בסריקת הגוף. מצפים לתחושות וחוויות מיוחדות, שאינן. התחושות הפשוטות, כמעט לא מורגשות, שלא בטוחים בכלל אם הייתה תחושה או לא, זה מספיק. אז גם לגבי החלפת כיוון האוויר, עצם התחושה שאין תחושה באותו רגע. זה הכל, לא משהו מיוחד, לא משהו מרגש. פשוט מה שיש באותו הרגע הקטנטן החמקמק החולף במאית השניה. סבלנות.
שאלה:
במהלך היום כשעולים רגשות חזקים שסוחפים או מחשבות כאלו ניסיתי להתמקד בתחושות הגוף ובד"כ לא מצאתי שם כמעט תחושה. ואז ההתמקדות בתחושת הגוף הופכת להיות מעין הסחת דעת מהעניין (לעיתים רק זמנית) ולא יותר מזה. האם לשם אנחנו מכוונים או שפספסתי משהו?
תשובה:
אני לא מכיר שום רגש שמגיע ללא תחושת גוף. אם אתה אומר 'סוחף'. מה זה אם לא תחושת גוף? אין עניין להסיח את הדעת, אלא להביא מודעות למציאות המתחולל בגוף בזמן האירוע והרגש. חייב להיות. אין כעס בלי קוצר נשימה ודופק חזק. אין עלבון ללא תחושת חום בפנים או כאב בטן או כיוצא. אין מתח ולחץ ללא תחושות גוף כגון שינוי בנשימה, דופק, כאבים, מתח בשרירים (כולם או חלק מהם)
שאלה:
אני מתקשה בסריקת גוף להתמקד באיבר יש אפשרות לדייק אותי ? לנשום לאיבר אפשרי ?
תשובה:
לא לנשום. להתבונן. להרגיש את המקום. פשוט להרגיש אותו. כשאת יושבת על כסא, את לא מרגישה את המשקל באגן/מותניים? אין לפעמים תחושת מתחל בצוואר/עורף? אין תחושה של מגע בין השפתיים? אין תחושה של רגל מוקף בנעל/סנדל? התחושות הרגילות, הפשוטות. על זה מדברים. רק להרגיש, לא לחשוב ולא לנשום ולא להבין ולא לחקור ולא לדמיין ולא לראות. להרגיש את התחושה הקיימת. ואם אין אז אין. ממשיכים הלאה.
שאלה:
רציתי לשאול שתי שאלות
א.האם ניתן לתרגל סריקת גוף באופן שחווים כל מקום שמתעורר בגוף בלי סדר מסוים למשל מתחילים תרגול באופן נטרלי
אם חווים משהו בברך עוברים לשם ואם אח״כ חווים תחושה בראש עוברים לשם או שיש עניין בסריקהבסדר מסודר?
ב . כשחווים תחושה מסוימת באיזור מסוים בגוף האם ניתן להישאר שם על חשבון הזמן לשאר הגוף ?
תשובה:
א. מה שאתה מתאר, זה בעצם מה שעושים בתרגול מודעות פתוחה. ללא הקפדה על סדר, מפנים את תשומת הלב למה שעולה גם בשאר הרבדים: שמיעה, ריח וכ"ו.
אם כל זאת, בתרגול 'סריקת גוף' מקפידים על הסדר. זה תרגול שמחזק את כוח הריכוז, את היכולת לנהל את התודעה כרצוני, ולא כתגובה למה שעולה, וגם מאוד חשוב זה מקנה את השתוות הנפש, קבלת הנעים והלא נעים כאחד. אני לא מתעכב על מקום שיש בו נעימות, ולא בורח ממקום שיש שם אי נעימות.
ב. כאשר עושים 'סריקת 'גוף' כל העניין הוא להתקדם לפי סדר וקצב אחיד, למטרות שהזכרתי. לכן, לא מתעכבים.
שאלה:
שמעתי דעה שעדיף לעשות תרגול קצר וממוקד אפילו של כמה דקות בודדות מאשר תרגול ארוך עם קטיעות של המחשבה מה דעת הרב בענין?
תשובה:
שאלה:
תשובה:
שאלה:
תנוע מודעת מול יוגה:
לא הבנתי בכלל את התנועה מודעת .
תרגלתי היום , העמקתי בתנועה ,מתחתי יותר ,נשמתי וזה בדיוק מה שאני עושה בכל תרגול יוגה.
מרגישה שפספסתי משהו?
ביוגה המטרה לתת לגוף להתרגל למתיחה ולהעמקה של התנועה.
תשובה:
עד כמה שאני מכיר את היוגה הרגילה, המטרה בתרגיל היא כדי להעמיק ולהרחיב את התנועה. והנשימה היא כדי להקל על הכאב, לעזור לעצמי לשאת את הכאב ולהפחית את הכאב, כדי לאפשר מתיחה נוספת.
ביוגה המטרה היא המתיחה, הכאב 'מפריע' וצריכים לשהות בו כדי שהוא לא יפריע. בתרגול 'יוגה' של מיינדפולנס, מה שאני קורא תנועה מודעת, המתיחה היא רק כלי, רק אמצעי כדי לייצר כאב, ולהרגיל את עצמי להיות במצב של כאב בלי להפיג אותו. ולהגדיל את היכולת לשהות בכאב כפי שהוא. להרגיש את הכאב ולא להפעל ממנו, לא להגיב לו. זו המטרה. כדי שכאשר אני נעלב, או מרגיזים אותי אני יכול להתבונן בכאב הנוצר בגוף בשעת מעשה, ולהכיל אותו בלי שום ניסיון לפתור או להפחית את הכאב.
המטרה היא שינוי היחס שלי כלפי כאב.
תשובות יגיעו מתוך התרגול, אבל צריכים את ההבנה הבסיסית העיונית.
אני יודע מכל הקבוצות שזה אחת הנקודות המורכבות שצריכים לבאר היטב עד שמבינים בדיוק. תודה ששאלת!
התמודדות עם מחשבות לאורך התרגול
עמדת המתבונן והכלת מצבים לא נוחים בתרגול
מחשבות נודדות
שאלה:
שאלה בנוגע לשיטה. אם אני ערה לתגובה רגשית שמתרחשת לא מומלץ על פי השיטה לנסות להבין למה אני מגיבה כך? כי זה בעצם פרשנות?
תשובה:
שאלה מצוינת! והיא לקוחה מגישה פסיכולוגית מערבית, שאם אני מבין 'מאיפה הבעיה מגיעה' ו'מדוע אני מגיב כך' אז אני יכול לפתור את זה.
הגישה של מודעות קשובה תשאל: אם יש לך פנצ'ר ממסמר בכביש, האם אתה תשקיע לברר מאיפה המסמר הגיע? למי הוא שייך? ומדוע הבן אדם זרק את המסמר בדיוק במקום הזה בכביש? אכן, אין טעם 'לרוץ אחרי הזנב'. צריכים פשוט ללמוד שאין צורך לרדוף וכיצד לחזור לנקודת השקט הרגשי, גם בלי להבין מה הוציא אותי מהאיזון. וזה נעשה ע"י תרגול של מיומנויות המודעות הקשובה. שבעזרת המיומנויות האלו, לאט לאט נהיה יותר ויותר קל להישאר באיזון, וגם כאשר יוצאים מאיזון, לחזור לאיזון ורוגע. לומדים 'לעקוף' תא מסמרים, ואם עולים על אחד, איך להוציא מהר את הג'ק, להרים את האוטו, להחליף את הצמיג ולהמשיך בנסיעה לחיים טובים ולשלום.
שאלה:
נאמר כי במרווח שבין גירוי לתגובה יש אפשרות לבחירה. השאלה: גם לשם יצירת המרווח והרחבתו נדרשת בחירה קודמת ראשונית. האם הבחירה הראשונית היא תוצאה של התרגול הגופני שאומר: עצרי! כדי לא לפרש את האירוע לאפשר אחר כך בחירה מה לעשות. שהרי גם החלטה לספור למשל עד עשר זו החלטה מבחירה. אשמח להבהרה.
תשובה:
שאלה מצוינת. אכן, צריכים בחירה קודמת, כדי לא להגיב. אבל יש שני אופנים: אחד, הדרך של ה CBT, ע"י פעולה (לעצור ולספור) או שינוי מחשבה (אני חושב מחשבה חיובית, או הסחת הדעת).
שני אלו שייכים לעולם העשייה, לא לעולם ההוויה, ויש בהם סרך של כוחניות.
מאידך, מודעות קשובה מציעה משהו מעולם ההוייה. הרב וולבה זצ"ל קובע ע"פ פסוק במכת ברד, שיראת שמיים = שימת לב. משוואה פשוטה. אם כן, הכל בידי שמיים חוץ משימת לב. מודעות קשובה אומרת: לא צריך לעצור בכוח. לא צריך לספור. לא צריכים להסיח דעת או לחשוב שום מחשבה חיובית. אלא תתבונן. תשים לב לגירוי. תרגיש אותו. תהיה איתו במצב של מתבונן בו, ולא מגיב אליו. וככל שאדם מתרגל יותר את התרגול הפורמלי, אז הוא נמצא יותר אחוזים מתוך 24/7 בתוך המצב הזה של התודעה, וזה מתרחש ממילא, ללא שום מאמץ. ההתבוננות נעשית טבעית כחלופה לתגובתיות.
ואין ספק שככל שתתמידי בתרגול, זה יהפוך להיות יותר ויותר הטבע שלך, ללא מאמץ. 'בחירה' שבאה בקלות יותר ויותר.
שאלה:
א. מה באמת המטרה והעינין שלנו להיות מודע לגוף ברגע נוכחי? זה באמת שאלה של חידוד מה מהות הקורס? להבין למה, ולקבל עוד דעת לאן אנחנו הולכים.. אני מרגיש שחסר לי חוץ מהתרגול להבין למה? למה זה חשוב ומה המטרה?
ב. ומה נחשב רגע נוכחי בלי קשר לגוף ואיך מקשרים את העבודה שלנו לאזורים שם?
תשובה:
אנחנו תמיד נמצאים ברגע הנוכחי. אין מציאות בעולם חוץ מהרגע הנוכחי. העבר באמת לא קיים. זה רק בתאי הזיכרון במוח, אבל העבר לא קיים במציאות כבר. העתיד לא קיים, זה רק בכוח הדימיון. אז אנחנו נמצאים תמיד בהווה. השאלה היא איפה התודעה, ובזה רוב עולם, ע"י זכרון או דמיון 'יוצאים' מההווה. הבאת התודעה להווה זה היסוד לבריאות הנפש, לשביעות רצון בחיים, לתוצאות של כל זה על בריאות הגוף, לעבודת ה' הפשוטה ביותר.
הגוף נמצא תמיד בהווה. שימת לב לגוף, ההרגל להיות תמיד עם שימת לב למה שמתרחש בגוף זה העוגן הטוב ביותר להחזיר את התודעה למציאות, לצאת מהדמיונות והזיכרונות שלוקחות לנו כל חלקה טובה.
שאלה:
העניין של להיות אגם ופשוט להכיל בלי תגובה בלי שיפוטיות. מה קורה במצב שבו נפגעתי ממשהו / נעלבתי ? פשוט להכיל בלי לתקשר לו את זה ? איזה מערכות יחסים אוטנטיות אפשר לבנות בדרך כזו ? ורגש שלא מקבל מענה הוא גדל ואז יוצא יותר נזק
תשובה:
אחרי שלב ה'אגם', כאשר יש תחושה של רוגע, שלווה וה'אגו' שקט, אז בהחלט לתקשר. והתיקשור יבוא ממקום נקי, בריא ומועיל. זה אוטנטי לגמרי, זה המענה האוטנטי ביותר. כאשר אני מתקשר מתוך האני האמיתי, מתוך האני שעומד על שלו, מביע את עצמו, אבל לא בשעת העלבון. כי תגובה בשעת העלבון אין בה שום תועלת ושום תקשורת.
שאלה:
שאלה בעניין ההשתוות של הסריקה אם אפשר לחדד את ההבדל בין השתוות לאדישות או להסביר למה השתוות ויצירת מרחק מהדברים לא גורם לניתוק
התשובה:
לגבי השתוות /אדישות / ניתוק הדבר מאוד פשוט, אשתדל להסביר בבהירות. המרחק שמדברים עליו הוא לא 'להתרחק' בכלל, אלא לתפוס עמדה של מתבונן איכפתי. 'לצאת מהסיפור' כדי להתקרב אליו באופן חדש, ללא שיפוט, ללא תגובה, ללא אוטומט. מבחינה נוירולוגית, זה מפעיל רשתות שונות במוח, ומאפשר לנו להתיידד עם קושי, להכיל סבל, להדהד באופן חיובי ודווקא איכפתי. עם אותם הדברים שלפני כן הייתי בסלידה/הכחשה/בריחה.
זה עמידה 'מן הצד' אבל מאוד מקרוב. רק מרחק המספיק כדי להתבונן ולא להיות בתוך התגובתיות וזה מעורר מאוד את הקשר עם החיים, ההיפך הגמור מאדישות או ניתוק.
כאשר מתרגלים באופן הנכון, זו חוויה שאין צורך להסביר אותה. מרגישים את החיבור ולא את הניתוק, את האיכפתיות ולא את האדישות.
שאלה:
רציתי להגיע למצב שאני אוכל להגיע לשליטה עצמית מלאה בכל מה שקשור לנושא תאוות, לשבור את 'קליפת נוגה' לגמרי בכל מה שקשור לתאוות וסיפוקים רגעיים, שאני אוכל ביום רק 2 ארוחות מקסימום או 3 בלי כל מיני ׳תוספות׳ כמו בורקסים, חטיפים, גלידות וכו׳… ובלי סוכר בכלל. עם פחמימות מורכבות אבל בלי סוכר ופחמימות ׳שטותיות'.
אני מניח שהאכילה המודעת תעזור לי עם זה עם הזמן וכל מה שאני אלמד.
תשובה:
אכן, סביר שהאכילה המודעת תעזור מאוד. מאידך כאשר אדם שם מטרה שיש בו נוסח של 'לגמרי' וכיוצא בזה זה פחות מתאים לשיטת מיינדפולנס.
הגישה של מיינדפולנס מכוונת למשהו שונה: ליהנות מכל התקדמות, אפילו קטנה ואפילו ארעית. ללא הצהרות ושאיפות גדולות.
וזוהי גם ההכוונה של כל גדולי ישראל צעדים קטנים, וסיפוק מכל צעד קטן. אז אני מאחל לך הצלחה בלקיחת צעדים קטנים, צעדיים ממשיים וריאליים, פרקטיים, וסייעתא דשמייא שההתקדמות תתפוס ותישאר קבועה, ולא יהיה משהו שאתה מסתער עליו, מגיע רחוק, ואחרי זמן נופל ועוזב לגמרי.
שאלה:
השתתפתי בסמינר ומשתתפת פעם שניה בקבוצה. שמתי לב שנקודות פנימיות שפגשתי במיינדפולנס מופיעות בכמה מתחומי החיים בלי שהתכוונתי לתרגל בהם מיינדפולנס. לדוגמא: בזמן מחול,כשרוקדים, גם אפשר להרגיש מצד אחד מאד "עם הגוף ואת הגוף" ומצד שני משוחררים לגמרי מהגוף ונמצאים למעלה, שזו הרגשה שחוויתי בתרגול. הרבה יותר קל ומשמח אותי לתרגל במחול ומוזיקה ותפילה מאשר בישיבה שקטה וסריקות גוף.
השאלה האם ללכת להיכן שהלב חפץ או שהתרגול ה"מסורתי" שלמדנו בקורס הוא זה שדווקא חשוב?
תשובה:
תודה על השאלה. זה מפתח עבור הרבה מאוד אנשים שמרגישים את השאלה הזו באופנים שונים. העקרון הוא כמו שחקן ספורט מקצועי: שמחוץ למגרש המשחקים עובד שעות רבות בריצה ובחדר כושר על גמישות, לב/ריאות/חוזק שרירים. התרגול הפורמלי הוא חדש כושר. המטרה היא ה'משחק' עצמו.
זאת אומרת, שבכל פעילות שלך בחיים – מחול, מוזיקה, תפילה, שיחה, עבודה…
בכולם יהיה תרגול מיינדפולנס כל הזמן 24/7. זו המטרה, זה העניין. אבל היכולת לעשות את זה באופן איכותי ולאורך כל היום, עד כמה שניתן, תלויה מאוד בהתמדה בתרגול פורמלי, כאשר עובדים באופן ממוקד על ניהול התודעה ללא עיסוק נוסף. כאשר הגוף ללא תנועה כלל. ורק התודעה עושה את מה שהיא עושה. רק אז, יכולים באמת להכיר את התעלולים של התודעה. ולאט לאט לרכוש את היכולת לנהל אותה, ולא שהיא תנהל אותנו.
שאלה:
אני בשיעור הראשון. עוד בהקדמה ציינת שהמחשבות והרגשות הם לא אני. זה מובן לי בשכל. אבל בפועל, הרגש והמחשבה שלי הם אלה שמניעים אותי לבחירה שלי.
למשל: אדם פונה אלי בצורה תוקפנית. המחשבה עליו כתוקפני, והרגש שעולה מתוך התוקפנות שלו, יוצרים אצלי את הרצון לשהות פחות בסביבתו. האם זה לא ביטוי של מי שאני?
תשובה:
שאלה מצוינת! תשובה פשוטה: זה ה'אני' החיצוני. יש אני פנימי, שמכיל, מקבל ולא מתפעל מכלום; משום עלבון, משום חסרון, משום אבדן, כי ה'אני' הזה הוא מעל כל האירועים של החיים, מעל כל שייכות לשם שלי, לממון שלי, למעמד שלי, לכבוד שלי. ואת האני הזה יכולים להכיר, לזהות, ולפעול מתוכו דרך התמדת התרגול. לאט לאט, עם סבלנות רבה.
הרצון לשהות פחות במחיצתו יכול לבוא מתוך הרגש והמחשבה, ואז זה תגובה אוטומטית. הרצון יכול לבוא גם מתוך מצב שהתוקפנות לא מפריעה לי, אבל מסיבה זו או אחרת, עדיף למעט במחלוקת או כל שיקול אחר, ואז אני אשתדל להיות פחות במחיצתו. הראשון זה אוטומט של ה'אני' החיצוני. השני הוא בחירה שקולה מתוך ה'אני' הפנימי.
וככל שמתקרבים ל'אני' הפנימי. אירועים פחות מעלים אצלי רגשות או מחשבות. יש אירוע וזהו. רגע אח"כ, אני כבר חי את הרגע הנוכחי. תגיעו לזה בהמשך הקורס, אי"ה. יהיו על זה ביאורים נרחבים.
שאלה:
תשובה:
נרחבים.
שאלה:
תשובה:
מאוד פשוט! מזהים שיש שיפוטיות ופרשנות. ולא מגיבים לה. מאפשרים לפרשנות לבוא וללכת, מאפשרים לשיפוטיות לבוא וללכת בלי להתנגד. בלי לנסות לתקן. במיינדפולנס, אנחנו עוזבים כל ניסיון לתקן דרך מאבק, דרך מלחמה. השינויים מגיעים ממקום אחר.
להגיד לעצמי לתרגל ללא
שיפוטיות פירושו כך: יש דברים שהם מוגדרים בשם 'טוב' 'רצוי' ויש דברים שמוגדרים בשם 'לא טוב' 'לא רצוי'. כאשר אני מתרגל הכלה אני מקבל את כל מה שעולה ללא אבחנה בין רצוי ולא רצוי, נעים ולא נעים, טוב ולא טוב. אני לא 'אומר לעצמי לתרגל ללא שיפוטיות' אני פשוט מכיל. זו תחושה פנימית. לא דיבור, לא מילים. תחושה של הרחבה בתוכי. ממקום שאין שם מילים.
בדרך כלל, לא מבינים אלא כשזה קורה אז מרגישים ורואים שזה עובד, ואז מבינים. נעשה ונשמע כפשוטו. להבין אחרי שעושים ורואים.
הקורס יש על זה ביאורים נרחבים.
מי הוא האני שמעבר לתחושות הגוף
שחרור ממשקעים שליליים דרך התרגול
שאלה:
מהקורס יצאה לי התחושה שמה שאנחנו עושים זה מנסים לצאת מתמקדים במה שמרגישים בחושים כדי לצאת מהמערכת של התודעה הנודדת למשהו ממשי ברגע ההווה כדי לעבור לעמדת המתבונן.
והמטרה בסוף למשוך את זה כמה שניתן ליום יום לחיות כמה שיותר ברגע ההווה על ידי המערכת של החושיים הגשמיים כמה שיותר בעמדת המתבונן.
אבל במקורות מצאתי הרבה פעמים דרישה לתודעה אחרת למשל יום יומית של קישור המציאות לקב"ה ופירוש שלה לטובה אצל נחום איש גמזו. יש שם שימוש בפרשנות מסויימת דבר שמצביע על יציאה ממצב של מתבונן נייטרלי. יש גם דרישה לשימוש בכח הדימיון "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" שאחד הפירושים זה שצריך לדמיין באופן אקטיבי את אותיות שם ה'. אלה דברים שנדמה לי פחות קשורים להתבוננות אלא יותר ליצירה אקטיבית של האני (גם הם לא נתפסים בצורה החושית הרגילה אז אולי התמקדות במשהו ממשי לא תשפיע עליהם).
*אם כן השאלה שלי כיהודים מהי התודעה היום יומית שאנחנו חותרים אליה?* האם היא הוויה של רגע ההווה ללא שיפוטיות והתערבות של האני או שצריך להכניס שיפוטיות למציאות בצורה מסויימת וצריך באופן תמידי להשתמש במערכת של הדימיון.
ואולי יש מקום לעבודה אחרת של התקרבות והתבטלות כלפי ועיסוק מחשבתי בקב"ה ועל ידי זה להגיע להשתוות כמו שאומר צוואת הריב"ש
"כלל גדול השתוות פי' שיהיה שוה אצלו אם יחזיקו לחסרון ידיעה או יודע בכל התורה כולה ודבר הגורם לזה הוא הדביקות בהבורא תדיר. שמחמת טרדות הדביקות אין לו פנאי לחשוב בדברים אלו שטרוד תמיד לדבק עצמו למעלה בו ית'."
ואם אנחנו חותרים לשיפוטיות מסויימת ולעבודה לאו דווקא של המתבונן אז איזה תפקיד המיינדפולנס שהוא כלי נייטרלי שמפתח את המתבונן ממלא בעבודה הזו.
תשובה:
ראשית – דביקות בהווה, זו המציאות של דבקות בהווי-ה. זה השער הראשון.
שנית – המצב של המתבונן, זה – השתוות הנפש המתוארת בדברי צוואת הריב"ש. בדיוק. אדם שכל כולו מחובר לרגע הנוכחי, כפי שהוא, ללא שיפוטיות. הוא האדם שנפשו אוחזת בהשתוות, ואז לצייר את אותיות שם השם. זה 'ירידה' לעולם של מילים ואותיות, במקום אחיזה בחווייה עצמה של אחדות עם הקב"ה, שהיא למעלה ממילים, מאותיות, מלבושים. לשם אנחנו חותרים.
אבל היות ואי אפשר להחזיק בזה בתמידות, וגם הדרך לשם ארוכה, וגם צריכים להתנהל בעולם הזה עם כל החיובים המעשיים. אז העבודה היא להיות בדואליות (כפילות), כמו שני תפילין בראש שכל אחד אומר לשני – אתה פסול. ובכל זאת שניהם מונחים כאחד על ראש אחד ודרים בכפיפה אחת. דביקות בהווי-ה ותוך כדי זה התנהלות חיצונית של אדם פשוט. זה המצב של מיינדפולנס.
שאלה:
במהלך תרגול, אם יש גירוד באיבר אחר שאיננו נסרק באותו הזמן, האם לגרד או שיש לנסות להתגבר על הגירוד? עד אתמול פשוט גרדתי,ואת מול חשבתי שזה אולי כמו כאב. הפרעה,לקבל,להסכים ולהתגבר. אתמול הפסקתי את התרגול (דקה לפני הסוף) בגלל גירוד חריף מקומי
תשובה:
גירוד=כאב=עקצוץ=צמרמורת=זבוב על השפתיים=עלבון=עצבות… כולם כלולים במטריית 'אי נוחות', 'סבל'… וכולם 'דין אחד'… להכיל, להמתין, לקבל… בכל עת ובכל שעה… כך מפתחים שלב אחר שלב רף סיבולת, חוסן… window of tolerance. והשינויים בחיים באים מעצמם.
רבי נתן כתב שרבינו ז"ל אמר שהוא קיבל על עצמו לא לסלק שום אחד מהזוחלים הרוחשים העולים על הגוף (פרעושים, זבובים)… לא מסלק אותם בשום פנים ואופן, וזה תענית קשה יורת מתענית אכילה (אם אני זוכר נכון את הציטוט). מטרת התעניות היא לא התענית, היא התשובה, והתשובה כרוכה באריג בלתי נפרד עם רף סבל. רבינו אמר שבכל צעד הוא הולך רק לארץ ישראל, וארץ ישראל לפי חז"ל נקנית בייסורים… רבינו רמז שקבלת ייסורים זה בשורש היהדות.
לא סתם 'מעלה' של צדיקים. עבודת ה' בסיסית ביותר, תחילת הדרך של התשובה. תורה ו בליקוטי מוהר"ן. כאשר יש משהו שבא נגדי… לשתוק ולקבל. זה היסוד הראשון בתשובה. לא קיום המצוות. בוודאי צריכים לדייק בקיום המצוות כולן, כולן, כולן… אבל תשובה… לשוב לעצמי בתוכי… לחלק אלוק ממעל בתוכי… זה עניין אחר.
שאלה האם הציפיה היא לא לחשוב:
שאלה:
האם אפשר לחדד את העניין של הקיום של המחשבות לעומת החוויה של ה'עכשיו'? האם זה סותר, והאם הציפייה זה לא לחשוב?
תשובה:
יש חוויה פיזית, יש רגשות, יש מחשבות. אני יכול להיות 'ער'… כאשר המתבונן שבתוכי פעיל, ואז הוא מתבונן בכל אחד מהדברים האלו, כמו שהוא יכול להתבונן בטעם, ריח, מראה, צליל… ואני יכול להיות 'ישן'.. בתוך זרם המחשבות, בתוך הסרטים שהראש ממציא… והחוויה (מכל סוג שיהיה) נמצאת ב'רקע'. ככל שאני יותר 'ער' לחוויה עצמה, מכל סוג, אז המחשבה יותר ברקע, יותר שקט, פחות 'תופס' אותי, וכאשר האדם 'ער' לגמרי, המחשבה שקטה לגמרי. אכן, השקטת המחשבה זו מצב של קרבת ה', כמו שאומר האדמו"ר מפיאסצ'נה… שהחוצץ בין האדם לקב"ה הוא הרצונות והמחשבות שלו.
עבודת המחשבה
הקשר בין 'תשומת הלב' ליראת שמים
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.
שאלה:
רציתי לשאול הרי מתרגלים מינדפולנס כדי להגיע ליותר שלווה רוגע מודעות לרגע וכ"ו . אך למעשה קורה שהתרגול מוסיף לי איזה שהוא מתח לחיים. מעצם זה שצריך להספיק לתרגל. איך אני מתמודדת עם המתח הזה?
תשובה:
שאלה:
השאלה היא על בניית התכנית האישית לאחר הקורס. אני למשל חשבתי לעשות דווקא מודעות כוללנית כל יום כי זה כולל גם סריקת גוף ברמה מסויימת וגם מודעות לנשימה ובנוסף מאוד אהבתי אותו זה לא מומלץ?
וגם באופן אישי אני מרגיש שהייתה חשיפה לכמה טכניקות אבל אני לא לגמרי הבנתי את המשמעות ארוכת הטווח שלהן אז מה אמור לכוון אותי בבחירת הטכניקות לאחר הקורס? עם איזו טכניקה אני מרגיש הכי טוב? ניסיון רנדומלי לשלב ביניהן (מקפיץ שוב את השאלה לגבי הקביעות למול התרגול המפוזר האם ההשפעות שונות או שזה לא משנה?) או שמה שאמור לכוון אותי זה משהו אחר בכלל
תשובה:
אם אתה מרגיש מבוסס בתרגולים הבסיסיים, אז מודעות כוללנית יכולה להיות התרגול הקבוע שלך. אבל בוודאי לשמור מקום (אולי פעם בשבוע) לסריקת גוף נטו, ללא תוספות.
וכן, פעם אחת בשבוע מודעות לנשימה ארוכה (לפחות חצי שעה או קרוב לשעה) ללא תערובות. הם הבסיס, הם הקבוע לאורך זמן כי הם יותר קלים וברורים ממודעות כוללנית, שהרבה מאוד פעמים מגיע לדמיונות ואיבוד הקשב בתרגול אצל הרבה אנשים. (לא אומר לך ספציפי, כי אני לא מכיר). אפשר לעשות כל יום סוג אחר, זה באמת תלוי בנטייה האישית, מה שמרגיש לך יותר תועלת (לאו דווקא מה שיותר נעים… זה לא השיקול). אבל לא לערבב תרגולים באותו זמן, כגון חמש דקות נשימה, חמש דקות סריקה, חמש דקות נשימה, חמש דקות תנועה, חמש דקות נשימה. לקבוע בתחילת התרגול מה אתה מתכוון לעשות, ולא להחליף באמצע.
יותר מזה אני לא יכול לכוון, רק בשיחה אישית.
עבודת המחשבה
הקשר בין 'תשומת הלב' ליראת שמים
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.
