מתנת בני הפילגשים של אברהם אבינו

"ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בראשית כה, ו – בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם"
בפרשת חיי שרה מובאים שני מדרשים נפלאים:
מדרש רבה, ס"א :"אב לא היה לו ורב לא היה לו [לאברהם אבינו], ומהיכן למד את התורה? אלא זימן לו הקב"ה שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה."
מדרש הגדול: "אמר רבי שמואל בר נחמני כיון שראה אברהם אבינו את כל האוכלוסין האלו [אוכלוסיית בני הפילגשים]…עמד ושלחם למזרחו של עולם…אמר להן: [אברהם לבני הפילגשים] יצחק בני יניק הוא [צעיר], וכל אומה ולשון, שהיא משתעבדת בו ובבניו נטרדין לגהינום, אלא לכו [לטובתכם] ועמדו במזרח. וכל זמן שבניו של יצחק משועבדין בין האומות, שבו במקומכם, וכשתשמעו שהן יושבין בטח ושאנן, בואו ושמשו אותן, כדי שתזכו לשופרו של משיח."
האם יתכן שיש קשר בין שני המדרשים? ננסה להעמיק את ההתבוננות במדרש הראשון, ויתכן שנחזור מתוכו אל המדרש השני, עם הבנה חדשה ומעניינת.
מהמדרש הראשון עולה בפשטות שאברהם אבינו למד את כל התורה מתוך התבוננות בגופו.
אמנם הרמב"ם בפתיחת הלכות ע"ז, מסביר שאברהם אבינו החל את חיפושו דווקא "…התחיל לשוטט בדעתו…היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג –בהתבוננות בעולם החיצון תמיד ולא יהיה לו מנהיג? ומי יסובב אותו, כי אי אפשר שיסובב את עצמו…"
אבל הרב וולבה ב'עלי שור' מסביר הבנה עמוקה בדברי הרמב"ם, שממנה ניתן לראות שאין כל סתירה בין דבריו לדברי המדרש:
היה בן – "כשאאע"ה ידע שיש שם אלוק, היה קטן כבן שלוש, וכאשר הכיר את בוראו ארבעים. מה ההבדל בין הידיעה שיש שם אלוק ובין הכרת בוראו? כנראה הידיעה היא בשכל, וההכרה היא בלב, וההבדל ביניהן הוא גדול מאוד."
איך –כלומר, בגיל שלוש התחילה אצל אברהם התמיה השכלית שפוקדת כמעט כל אדם שיש שם –אפשר שיסובב הגלגל את עצמו ללא מנהיג? אולם המסקנה שאליה הגיע אברהם אלוק, הייתה רק תחילת דרכו להכרת בוראו בליבו.
גם היום יש אנשים היודעים ש'יש שם אלוק', אנשים המאמינים ב"כוח עליון" ומבינים בשכל ישר שהדברים לא נעשו מעצמם. אך ידיעה שכלית זו לא מחייבת את "מאמיניה" בכלום. לעתים היא עלולה להביא אדם המסתפק בה לעבודת אלוקים טקסית, יומיומית, שהופכת עם הזמן להרגל – מצות אנשים מלומדה.
אברהם אבינו לא הסתפק בכך. הוא הרגיש שהידיעה הזאת מוכרחה להביא למהפך בחייו. הוא הבין שהבורא שברא את כל גרמי השמים ומסובבם, הוא שברא אותו ואת כל הברואים.
ההסתכלות בשמים גרמה לו לחוש שיש בורא אך עדין לא הביאה אותו להבין מה הבורא רוצה ממנו וכיצד עליו לחיות את חייו. הוא נכסף לקשר אישי וקרוב עם בוראו כביטוי לחופש האנושי העליון וביקש לדעת מהי הפעולה הנדרשת ממנו וממה עליו להימנע לשם כך. אברהם אבינו ביקש נבואה.
ועל כך באו דברי המדרש : "אב לא היה לו ורב לא היה לו, ומהיכן למד את התורה? אלא זימן לו הקב"ה שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה."
ע"פ המדרש אברהם אבינו הבין שחכמת הבורא העליונה המסובבת את גרמי השמים, היא גם זו המסובבת ומפעילה את כל מערכות גופו. מההתבוננות בגרמי השמים הבין שיש שם אלוק, אך כעת רצה להכיר את בוראו ולהבין את הדרכתו ובקשתו ממנו גם בארץ, והוא ידע שלשם כך עליו לפנות למקום שבו מופיעה חכמתו של הבורא בצורה הברורה והמוחשית ביותר בארץ – לגופו שלו.
בהתחלה היה הגוף לאברהם נושא להתבוננות שכלית – כפי שהתבונן עד כה בשמים, הביט כעת בידיו ורגליו ובכל אבריו, וראה את החכמה המופלאה הגלומה בהם והבין בברור שבורא בעל חכמה ויכולת אינסופית בראם.
כאשר נתן דעתו על אברי הגוף הפנימיים, על יכולתם לטהר ולסלק את עודפי המים והמזון, ולהשתמש בכוח הטמון בהם לשימור הגוף ולפעולה, רצה להכיר גם אותם. והוא הבין שיוכל להבין ולהכיר אותם רק כאשר ילמד לחוש את פעולתם הנסתרת מהעין.
עד – אז התרחק מהישוב, עצם את עינו והפנה את מודעותו אל תוך גופו בסבלנות רבה שהחל להרגיש את גופו. הוא חש את ליבו פועם – ולמד ממנו חסד תמידי שניתן לו בכל רגע חיים. הוא הרגיש את כליותיו – והן נבעו ולימדוהו מוסר, את המוסר האלוקי שכאשר אדם פוגע באחר הוא הראשון שנפגע כתוצאה מכך, חוק שנכתב אח"כ בלשון התורה "ואהבת לרעך כמוך" ו "כל מה ששנוי עליך אל תעשה לחברך". הוא חש את נשימתו נכנסת ויוצאת בהתמדה – ולמד ממנה את אהבתו הבלתי מותנית של הבורא לברואיו כולם, בכל רגע, ואת היראה הפנימית הנגזרת ממנה, שהרי היא ניתנת בכל רגע, ויכולה להיפסק בכל רגע.
תחושותיו השונות והבנת דרכי פעולתו, המשיכה נשמתו לקלוט את הדיבור האלוקי.
וכשם שהעמיק חקירתו בגרמי השמים ולא עצר עד שהיה ברור לו לחלוטין שבורא כל יכול הוא שברא ומסובב אותם, כך העמיק את חקירתו בגופו ולא עצר עד שהיו כליותיו נובעות ומלמדות אותו את כל סודות החכמה והתורה כולה.
אודה ה' אשר יעצני – "הדא הוא דכתיב – על כך ממשיך המדרש רבה באותו מקום ואומר אף לילות יסרוני כיליותיי"
אותם חוקים שהבין וחצב אברהם אבינו מתוך התבוננות בקירות ליבו וכליותיו, הם שנמסרו אח"כ למשה רבינו במעמד הר סיני, באופן שיוכלו להתאים לעם שלם ששליחותו להביא את האנושות כולה לגילוי נוכחות ומלכות הבורא בעולם.
ואברהם קיים את התורה כולה, טרם שניתנה. ואת כולה למד והכיר והבין וחזה מתוך גופו. כי האדם עולם קטן, ובאורייתא ברא הקב"ה את עולמו. *
*("קודשא בריך הוא כד ברא לי לברנש סדר ביה כל דיוקנין דרזין עילאין דעלמא דלעילא וכל דיוקנין דרזין תתאין דעלמא דלתתא וכולא מתחקקא בבר נש דאיהו זהר, שמות דף ע"ה.) –קאים בצלם אלוקים."

אך זה לא היה הכול. אברהם הבין מוסר ותורה מעצמו, אך הוא ביקש לדעת יותר. הוא ביקש לשמוע קול. במסגרת גופו חזה מותר ואסור: תחושות גופו רמזו לו איך לתקן את נפשו ולהיטיב את מעשיו. הוא חש וראה בברור שכל מעשה, דיבור ומחשבה של טוב וחסד הולידו בגופו תחושות נעימות, מלאות עדינות, קלילות ושמחה. וכאשר עלו בו תאווה, הקפדה או הרהור שלילי, מיד התקצרה נשימתו, תחושות כבדות ולא נעימות זרמו בדמו, כתמרור )1(המסמן לעצור.
וכך כל מידה ומידה באה לתכלית הברור. נשימתו, שלימד את עצמו להיות מודע לה תמיד, פעימות ליבו וכל תפקודי אבריו הפנימיים, שאותם הצליח לחוש מבפנים, הבהירו לו בהרגשה היותו נברא בכל רגע על ידי בורא רב חסד ורחמים, אך עדיין לא קיבל תשובה על מי אני ומה תפקידי בעולם? –השאלה הגדולה ביותר שהוציאה אותו למסעו
למי כל זה קורה? הבורא הדריך אותי לדעת טוב ורע מתוך גופי, להכיר בוודאות את השגחתו התמידית, אך האם זה כל רצונו ממני? הייתכן שיש מטרה גבוהה יותר שלשמה נבראה כל הבריאה, שלשמה נבראתי אני? ואברהם עוד לא שמע קול, אך האמין שהקול מוכרח להישמע. כי כאשר התבונן במעמקי גופו הבין שאין בו כלום מלבד אפר ועפר שישובו אל האדמה, ארבעה יסודות המשתנים ללא הרף, מסובבים תחושות תאווה וסלידה. ככל שהתבונן בגופו, הבין שבכוח ההתבוננות הוא לא רק לומד את חוקי המוסר הטבועים בו, אלא מוצא דרך לצאת מטבעו המולד – לחפש נוחות ורווחה גופנית, והכיר את עצמו כרוח שאינה תלויה במקרי הגוף השונים, המחפשת להשפיע חסד בעולם ויותר מכל – לשמוע קול אלוקים מדבר ומדריך מה רצונו ומהי הדרך להתקרב אליו עוד .
אברהם הבין שהוא רוח, שיש נשמה, אבל מהי? ומה הקשר שלה אל מי שבראה? האם הוא רוצה ממנה דבר, ואם כן – מהו רצונו ממנה? האם ניתן לנשמה ליצור קשר ישיר עם בוראה ולקבל תשובות? ואם לא- מה יעודה כאן עלי אדמות בגוף מושאל זמן? שאלות, וקול פנימי השואל ומודע לעצמו, לזמנו החולף ולנס קיומו, אבל אין קול ואין עונה. דממה.
ואברהם האמין שיבוא יום והקול ישמע. האמין שאם יש מי ששואל, אז יהיה גם מי שישיב, והוא בנה בתוכו מגדל של אמונה והמשיך ושאל, גם מבלי ששמע תשובה וחזר ודיבר וביקש שתישמע תשובת הבורא בתוכו.
הוא לא נרתע מהדממה, ידע שהיא הקדמה הכרחית לדיבור העליון, והזדמנות להפוך את הזמן לאמונה ואת הסבלנות לתפילה.
ככל שחלף הזמן הבין את העוצמה שבהתבוננותו, את העומק שבדממתו, את התשוקה שבסבלנותו. הכיר את הקשיים שבה ולימד את רוחו להתגבר עליהם ולהגיע להבנה עמוקה יותר של נפשו וגופו והקשרים העמוקים ביניהם. הוא למד שככל שהתבונן בגופו כצופה מן הצד, כך העמיקה רוחו ושקטה, וככל ששקטה רוחו, כך היה גופו חושף בפניה עוד ועוד רבדים, קשרים עדינים, תובנות עמוקות, שכאשר שב וניסה לגבש למילים ולהרהר אודותם, הרחיקו אותו מהתבוננותו. על כך כתב – "עשר ספירות בלימה. בלום פיך מלדבר ולבך
מלהרהר. ואם רץ פיך לדבר וליבך להרהר שוב למקום. שלכך נאמר והחיות רצוא ושוב ועל מיוחס לאברהם אבינו.) – (ספר יצירה פרק א' משנה ח' –דבר זה נכרת ברית"
ובהתבוננותו הבין שהסיבה היחידה שהעולם מעלים מעצמו את תחושת נוכחות הבורא היא שהעולם לא מתבונן. העולם עוסק בשיפוט מתמיד, באכילה בלתי פוסקת של פרי עץ הדעת: טוב ורע. בהשתוקקות לנעים ודחיה של המכאיב. בחיים על פני השטח הנראה בלבד, בתגובה סמויה ובלתי פוסקת לתחושות הגוף.
תגובה המנתקת את הנשמה משורשה התמידי בעץ החיים בהווה, ולא מאפשרת לה לראות מה יש באמת – תובנה המתאפשרת רק בהתבוננות חיה.
והוא למד מהתבוננות זו שתחושות גופו הן עצם הדיבור האלוקי עמו והזדמנות תמידית לבטא את אמונתו, שכן הן אינן תלויות בו, אלא מגיעות אליו בעל כרחו, נבראות בו בכל רגע תמיד, ומצד שני יש לו אפשרות בכל רגע – או לקבל אותן באמונה, גם כאשר הן אינן נעימות, או לנסות ולשנות אותן. והן הצומת שבה הוא בוחר בכל רגע האם להיות קשוב וכנוע לאמת האלוקית כפי שהיא מתקיימת בו כעת וללמוד ממנה, תוך קבלתה באמונה מלאה, או שהוא . ברדיפה אחרי העונג ודחייה של הסבל המתגלים בה – מתנגד לה ומנסה לשנותה
לו רק ידע העולם לעצור ולהתבונן בעולם כפי שהוא, בעולם הגדול ובגוף, שהוא עולם קטן, ללא בקשה תמידית להוסיף עונג ולהימנע מכאב, הייתה ההעלמה נעלמת כולה ומתגלה שאין עוד מלבדו, בעולם כולו, בפשטות התכלית. –האמת שעומדת והייתה ותהיה כאן תמיד
והשנים עברו וככל שחלף הזמן אברהם המשיך להתבונן, והשקט שבתוכו העמיק, חכמתו נהייתה צלולה ורחבה, אך הוא התחיל להסס שישמע אי פעם קול. ועם זאת הרגיש שבלי כל חכמתו היא הבל וריק. וביחס למה שיוכל עוד לדעת תמיד הוא במקום –שהקול ישמע שאינו יודע דבר. כלוא כאסיר במגבלות גופו ושכלו. ורק קול אלוקים שיאמר לו דבר בבהירות יכול להוציאו ממאסרו. והקול לא נשמע. ואברהם המשיך להמתין בתפילה איתנה ובקול דממה דקה.
ומאחר שלא היה לו רב שלימדו, אלא גופו, אברהם שב אליו, עם הכרה שכדי למצוא את מה שמעבר לו, עליו להבין ולחקור אותו עד תום, ללא הפסקה. הוא הבין שחקירתו לא הייתה שלמה, כי בכל פעם שניסה להסביר לעצמו או לאחרים מה גילה, הייתה רוחו עולה ממעמקיה ומביאה את מטמוניה אל פני השטח. ותמיד היה צריך להתחיל מהתחלה.
והוא הבין שכדי להגיע לקול שמעבר לשתיקה, עליו ללמוד לשתוק בעצמו, לשתוק מכל רצון עתידי, ולהתמיד בחקירתו כביטוי לאהבה, כבניין כלי לקבלה, ולא על מנת להגיע למשהו באמצעותה.
וכעת שב להתבונן בגופו, בלי שום שאיפה או עתיד, בלי מילה או הרהור, ובכך נתן לו להביע את עצמו עד לדקויותיו העמוקות והכמוסות ביותר. הוא לא ביקש דבר ולא נמנע מדבר. רק –לראות ולהבין את האמת של הבורא מתוך עצמו, איזה אמת שיחליט הבורא ללמדו בדממה או בדיבור, אהיה אשר אהיה.
ובעודו מתבונן כך הבין שגופו ונפשו אינם אלא בירה דולקת. שאין בהם דבר קבוע הנשאר למשך זמן, שהכול בתוכו משתנה בכל רגע, כמו סנה הבוער ואיננו אוכל. ושאין שום הוויה )115 = 26 + שם הוויה= 89, גוף=115 פרטית בקרב סנה הבוער תמיד. (סנה בגימ'
אז ידע אברהם שאין עוד מלבדו, גם בתוכו. ידיעה שהעבירה אותו מעבר לדעת, אל תמימות האמונה. והעולם, על כל דעותיו, היה מהעבר השני.
וכאשר הרגיש והבין זאת מתוך כל תא ותא, עלתה מתוך דממתו זעקה שיתגלה לו בעל הבירה. הוא הבין שחייבת להיות משמעות נעלית יותר מזו הנשמעת דרך חוקי הטבע, שכן הטבע כולו זעק משמעות בתוכו כאשר אברהם הבין אותו כתהליך בלתי פוסק של השתנות וכיליון והליכה לקראת מוות שלו ושל כל היצורים החיים כולם.
והוא החליט להקדיש כל רגע בחייו למציאתה. לא היה רגע בו לא התפלל. לא היה רגע בו לא התבונן.
כאשר שכח- הזכיר לעצמו. וכאשר שב ושכח, לא כעס על עצמו רק שמח ששוב יכול הוא לרצות. להאמין. להמתין.
והקול לא נשמע. רק דממה דקה ועמוקה שהמשיכה לדבר אליו. "אולי כל זה פרי דמיון מטורף? אולי אין באמת מעבר לשקט הזה שבו מתבהרים חוקי הטבע למתבונן בהם, אולי הרצון לשמוע קול הוא רק חוסר מנוחה בנפשי. אולי השקט הזה הוא הדרך היחידה שבה הבורא מתקשר עם ברואיו?"
והוא ניסה לנוח בשקט הזה, ולא לבקש בו דבר, אך מנוחתו הציקה לו ולא הייתה שלמה. הוא התשוקה שהבורא – לא יכול להתכחש לנקודת האמונה העמוקה ביותר שבערה בו תמיד ידבר אליו כאשר יהיה ראוי לכך.
והזמן עבר.
והוא ניסה לוותר לגמרי על חלומו לשמוע את קולו, כי הרגיש עצמו גוש עפר ואפר, מלא גאווה על תשוקתו היחידה שלא ניקתה מספק, ולכן לא ראוי לכך.
אך ידע שהאמונה שבליבו לא יכולה להשתנות ושעד יומו האחרון לא יוכל לעזוב את רצונו לשמוע את קולו של בוראו, גם אם לא ייענה. הבין שרצון זה הוא פסגת חייו כאדם ומרגע שהגיע אליה לא יוכל שוב לרדת. ועוד ידע והאמין שהבורא שומע את תפילותיו ומאזין לתשוקת ליבו, שיבין כל יצור שהוא ייצרו וידע כל פעול שהוא פעלו. ובכך היה לו די. זו הייתה תשובתו.
ובעל הבירה ראה את נאמנותו השלמה, ואת ענוותנותו ואמונתו ורצונו החזקים כחומה, ואת תשוקתו לשמוע קולו, שרק בו תימצא נחמה, והציץ עליו והראה לו שהכול ממנו והכול מידו, בבהירות את קולו, ואמר לו לך לך אל הארץ אשר אראך, ושם אעשך 75ונתן לו לשמוע בגיל לגוי ואכרות עם זרעך ברית עולם. ברית בין כל נשמה לבוראה, שכאשר תקרא אליו הוא יענה ויהיה הדיבור הזה פסגת ותכלית חייה, ונחמה על המסלול שהיא חייבת לעבור בגוף שממנו מוות, כדי לברר את עצמה ולשוב אל מקורה ללא – זקנה – סבל – לידה –לכאורה אין מפלט תחושת לחם חסד.
ברית שתפאר את הרוח הנצחית, ובניך יישאו אותה בגאון והיא תהיה הדרך להתעלות הרוח על הגוף ושמיעה תמידית של הקול – התגלות אלוקית, לבריאה כולה.
ואוליך אותך דרך ניסיונות רבים שיבהירו לך את אמיתות קולי, את נאמנותך לי, ויבררו לעולם כולו שהמסע שעשית כדי לשמוע אותו וליצור בו אמונה בעולם, הוא האושר היחידי שקיים, והדרך שאליה יגיעו, בהשראתך, עמים כולם.
אתה הגעת לאמונה ללא תקדים וללא מסורת, ע"י מסירות נפש מושלמת על האמונה עצמה, מתוך התבוננות בטבע עד ההבנה העמוקה שבוודאי ישנו קול מעבר לטבע, קול שיכול וחייב להישמע בדממה, למרות כל ספקותיך. ובתמורה אתן לבניך תורה כתובה שבה דרך ברורה להגיע אלי ולעשות רצוני. ואתן להם אותה בהתגלות גדולה שכמוה לא הייתה ולא תהייה, בקולות וברקים באופן שלא יותיר בהם שום ספיקות ,תוך שכולם רואים את הקולות ומגיעים כל מי –לנבואה. ומאז הדרך תהיה סלולה, דרך חדשה של עם שלם של נעשה ונשמע שירצה לשמוע קולי יצטרך לעשות את הכתוב בתורה ולקיימה, במסירות ומתוך רצון להתחבר אלי, ואזי יזכה לשמוע קולי מדבר אליו, לפי מידת הזדככותו, לפי מידת אמונתו ורצונו, בכל רגע בחייו.
וכאשר יקבלו בניך את התורה ויראו בה הדרכה לרצון נשמתם- לשמוע אלי ולדבוק בי, אזי לא יזדקקו לחכמה העמוקה הזאת שביררת לבדך, דרך גופך.
ותהיה התורה שאתן להם דרך לקשר חי ביני ובינם ולחיים של שלום בין אלוקים ואדם בעולם.
אך כל מה שעשית בכוחותיך עד כה לא ירד לטמיון.
כי יבוא יום שיזדקקו לו שוב גם בניך – בני ישראל, כאשר יחזרו מגלות ארוכה והתורה שבידם תישאר כהדרכה לחיים שאת מהותם העמוקה תשכיח ותכהה הגלות. יגיע זמן שבו קרן התורה שוב תעלה ויתחילו בני ישראל לחזור אל מקורם, אך רבים מהם לא יזכרו שכל עצותיה הן רק כלי כדי לשמוע את קולי מדבר בהם ולדבוק בי מבעד לדממה דקה ולאשליית הטבע והמסורת המוצקה.
לכן, למד את בניך, בני הפילגשים את החכמה שגילו לך כליותיך ושלח אותם למזרח.
עד שיבוא הזמן הנכון שבו היא תחזור אל בני ישראל ותאפשר לתורה להיכתב שוב על בשרם וליבם, כאשר יחזרו לארצם ויבוא דור שליבו בוער. בוער בגעגוע פנימי לשמוע קול נבואה ומאידך מתאוות העולם הזה שתביא התרבות החיצונית מהגולה. וע"י החכמה הזו ילמדו לצאת מהבערה החיצונית ולנווט אותה אל זו הפנימית.
לדור זה יקדימו ויקומו חכמים גדולים מישראל שידברו ברורות על ההכרח לשתף את החכמה הגנוזה בגוף כחלק מההתעלות והזיכוך הרוחני של האדם. הם יאמרו את הדברים מתוך חכמה עמוקה שתתגלה להם ותדבר דרכם, אך מבלי שתהיה להם דרך ברורה להדריך את 2 (שומעי לקחם. -6)
וזהו דבר המדרש השני. הוא מדבר על החכמה עמוקה שאברהם אבינו בירר בטרם נבחר לאב הראשון של בית ישראל, כאשר עוד היה אב המון גוים, החכמה שגילה מהתבוננות בגופו ושלח עם בניו, בני הפילגשים למשמר נאמן בארץ רחוקה במזרח, עד בוא עת הגאולה.
יש לדעת שחכמה זו חוזרת עכשיו לעם ישראל. בהשגחה ובדיוק מופלאים כדברי שני המדרשים.
זוהי החכמה העמוקה שלמד אברהם אבינו מתוך כליותיו- דרך פשוטה להתבונן בגוף ולהבין את חוקי הבריאה וחוקי התורה הנצחיים שמצויים בכל תא שבו ע"י מודעות לנשימה הטבעית ולתחושות הגוף השונות. דרך לחזות אלוק מבשרי ולהתייסר מכליותיי, שכל מי שיתרגל
כראוי, בסבלנות ולאורך זמן ימצא בעזה"ש שהתחברותו לבורא ולתורתו מקבלים עומק וגוון עתיק, שלא הכיר עד עתה, ולא תיאר לעצמו שקיימים.
דרך זו נשמרה במשך אלפי שנים במזרח בטהרתה הראשונית, דווקא שם בקרב עובדי ע"ז על כל סוגיה, היא הועברה ממורה לתלמיד במקומות נידחים, מבלי שיד ההמון תגיע אליה ותשנה בה דבר. גם המורה הראשון שלה במסורת המזרח, העיד שדרך זו הייתה מצויה בעולם זמן רב לפני שהוא גילה אותה מחדש והחל ללמדה במזרח. וכעת, בדיוק כפי שניבא המדרש, ובאופן מפתיע גם בהתאם ל"נבואה" שהייתה קיימת בארצות המזרח, הדרך הזאת מגיעה שוב למערב וגם לעם ישראל.
(כיוון הפרשנות שמציע המאמר שלנו, מתבסס על דברי המדרש הגדול שראינו בתחילתו, והוא שונה מהפרשנות שמובאת ברש"י ע"פ חז"ל (סנהדרין צא) , שפירשו את המילים נתן אברהם שם טומאה מסר להם .אך בהתבוננות פשוטה הוא קרוב יותר לפשט, שכן –מתנות משמעות 'מתנות' הוא משהו חיובי ולא שלילי (וכן יש פירושים שמסבירים 'שם טומאה' כשם שיגן עליהם מפני טומאה) ובנוסף ניתן למצוא לו סמך ותנא מסייע חזק מאוד בדברי הזהר הקדוש פרשת וירא פט: "…כי כל הספרים האלה מתעים בני אדם, משום שבני קדם חכמים היו, וירושת החכמה הזו ירשו מאברהם שנתן לבני הפילגשים, שכתוב 'ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות' וגו' ולאחר כך נמשכו בחכמה זו לכמה צדדים. אבל זרע יצחק, חלקו של יעקב אינו כן, שכתוב 'ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק', זהו חלק קדוש של האמונה, שנתדבק בו אברהם, ומגורל הזה ומצד הזה יצא יעקב." מדברי הזהר האלה עולה בברור שחכמי קדם ירשו חכמה גדולה מאברהם אבינו ע"י המתנות שמסר לבני הפילגשים, וכן מתברר שמתנות אלה היו מתנות רוחניות של חכמה ולא משהו גשמי או טמא, כפי שעולה מפירושים אחרים. אך בעיקר מתבסס המאמר על התבוננות במציאות של ימינו שבה מתפשטת בכל העולם דרך להתבוננות פנימית פשוטה ועמוקה שמקורה במזרח. דרך זו הפכה זמינה לתרגול במסגרת כשרה ובאישור רבנים, גם בארץ ונלמדת בה חכמה פנימית נקיה וטהורה ללא שמץ ע"ז או דעות שחוץ לקדושה, תרגול פשוט שמביא למידות טובות ויראת שמים, מה שמראה וודאי שמקורו טהור, כמו שניתן לדייק כי לכאורה – 'ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות' – גם מהייתור בפסוק עצמו ניתן לומר בפשטות 'ולבני הפילגשים נתן אברהם מתנות' ואנו כבר יודעים שאלו בני הפילגשים אשר לאברהם, אלא שבאה התורה והדגישה שהיו אלה בני הפילגשים 'אשר לאברהם', כדי לבאר שמקור החכמה שלהם ומגמתה היא מאברהם אבינו שתכליתו להאיר את העולם כולו באור האמונה, וכפי שאכן קורה למי שמתחיל לתרגל את הדרך הזו הלכה למעשה. וראה עוד הסבר נפלא על משמעות 'שם טומאה' בדברי הבית יעקב בהערה האחרונה שבמאמר זה)

הערות
רש"י, – רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו" – "כל מי שהוא מצר – .מקוצר רוח 1 שמות ו', ט'.
"כשאדם כועס יוצא רוח מנחיריו…כזעפו נחה נשימתו ארוכה וכשהוא כועס –וברוח אפיך לשון שרפה ומוקד, שהנחיריים –נשימתו קצרה…וכל אף וחרון שבמקרא אני אומר כן 'חרה אף' רש"י, שמות טו', ח'. –מתחממים וניחרים בעת הקצף"
."אנו מורכבים מנשמה וגוף. המורגש לנו ביותר הוא גופנו. אם נתייחד רק בעולמנו הפנימי 2 וחיי הנשמה ולא נשתף גם את הגוף בעבודתנו, הננו מרמים את עצמנו! אם לא נכניס גם את עדיין בחוץ אנחנו עומדים, כלל לא נכנסנו פנימה, אף אם נדמה לנו כי יש –הגוף לתוך העבודה לנו עולם פנימי." – הרב וולבה, עלי שור.
."הגיע תורנו להתבונן בגוף שלנו, אולי נצליח לקיים "מבשרי אחזה אלוק" (איוב יט כו). 'ר' לוי 3 בשם ר' חנינא: על כל נשימה שהוא נושם צריך לקלס להקב"ה שנאמר- כל הנשמה תהלל יה" (בר"ר פי"ד, יא). השמנו לב אי פעם לנשימתנו? האם היינו מאזינים אי פעם לדפיקת הלב? האם הקדשנו לו אי פעם איזו מחשבה? ' ידיך עצבוני ויעשוני, יחד סביב ותבלעני. –ובניין גופנו זכר נא כי כחומר עשיתני ואל עפר תשיבני. הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני, עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשככני. חיים וחסד עשית עמדי ופקדתך שמרה רוחי' (איוב י, ח-יב)… הן ברכות רבות אנו מברכים על אכילה ושתיה, על עשיית צרכנו ועל שהוא ית' פוקח עינינו, על הפלת שינה על עפעפינו ועל העברת השינה מהן. אך האם היינו מתבוננים אי פעם בתהליכים אלה? הגיע הזמן שנהיה ערים לעצמנו ונתבונן בנפלאות גופנו בכובד ראש. מי יודע כמה יראת שמים גנוזה בהתבוננות זאת!… נתבונן כל יום בנשימתנו ובדפיקת הלב, ונמשיך בהתלמדות זו זמן רב… אי אפשר לעזוב התלמדות זאת עד אשר תשא פרי. מהתלמדות זאת צריך להיוולד אדם חדש ממש." – הרב וולבה, עלי שור.
."כמה נחוצה היא גבורת הבשר לקדושי הנשמה. כשרוח החיה שואפת לתפקידים רוחניים 4 עליונים, זהו אות שכבר נתעדן הבשר עצמו, עד שהוא ממולא בכל טוב וקודש…וכל אשר יאמץ הבשר…ככה ישאב הרוח העליון, ההולך ומופיע עליהם את אור קדשו משמי מעלה, רב חיל, אוצר של דעה, אוצר של תבונה, שארוז ואגוד בבשר, העשיר בתוכן הרבה יותר מכל חכמה רוחנית הראי"ה קוק. –אשר יעלה על לב אדם לנסחה…"
."אין האדם קונה שום מעלה כי אם מתוכיותו, מעצמותו המהותית הפנימית, ולא ממה שבא לו 5 מבחוץ, כי המקרים אינם מולידים את האושר האמתי. אבל הלא התורה והמצוות הן עצמיות האושר, והם באים לאדם מחוצה לו? אמנם כאשר נתבונן נמצא, שכל אחד משיג מהתורה והמצוות רק מה שצפון בפנימיותו. ולא עוד אלא שבכללות הדבר, האדם מקיף את כל ההוויה, והרי התורה והמצוות, שהן הן עצמיותן של חוקי ההוויה, כלולות הן בו, וכשהוא מתדבק בהן, הרי הראי"ה קוק. –הוא מתדבק בעצמיותו…"
'ואמלא אותו רוח אלוקים' אמר הקב"ה לישראל – ."במדרש (שמו"ר פמ"ה) על הכתוב 6 בעוה"ז הייתה רוחי נותנת בכם חכמה אבל לעתיד לבוא רוחי מחייה אתכם שנאמר ונתתי רוחי
בכם וחייתם, עכ"ל. והא פלא, הלא בכלל חכמה ממילא חיים וכי יש חכמה בלי חיים? אלא הפירוש הוא, כי בעוה"ז נמצא רוח ה' רק במקום החכמה, היינו בלב, כעניין שכתוב חכם לב, חכמת לב, אבל לא יתכן רוח אלוק ביד או ברגל או בשאר אברי בשר ודם. אבל לעתיד לבוא רוחי מחייה אתכם, שנאמר ונתתי רוחי בכל וחייתם, ר"ל שבכל אברי הגוף בכל מקום שיש חיות שם בעוה"ז הרוח באחד מאברים אבל לעתיד לבוא הרוח בכל –ימצא רוח ה', וכן נמצא במדרש האברים עכ"ל, הרי כאמור, וזה"פ אף הנשמה מלאה כל הגוף אשר יקוים לעתיד לבוא, ואז יקוים האדמו"ר ממודיץ', – כי יאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה." – אשי ישראל, ביאור על הגדה של פסח.

מקורות נוספים:
"המצב הרביעי הוא שיתגלה הקב"ה לכל בריותיו מצד הידיעה וההשגה, לא מצד המופתים, אלא שיראו כבודו ית' וישיגוהו בריבוי הדעת והחכמה. והוא מה שנאמר 'כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים', וכתיב 'כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו' שאז לא יצטרכו אותות ומופתים לאמת האמונה, אלא מצד הידיעה וההשגה…וזאת היא ידיעה ברורה רמח"ל, דעת תבונות. –ואמתית שלא יפול עליה שום ספק".
"נראה כי יש ללמוד חכמת האומות, כי למה לא ילמד החכמה שהיא מן ה' יתברך, שהרי חכמת מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב –האומות גם כן מן ה' יתברך שהרי נתן להם מחכמתו יתברך" התורה פרק יד.
"הנה ימים באים נאום ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה. לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים אשר המה הפרו את בריתי ואני בעלתי בם נאום ה'. כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נאום ה' נתתי את תורתי בקרבם ועל ליבם אכתבנה והייתי להם לאלוהים והמה יהיו לי לעם. ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמור דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאום ה'." ירמיהו לא'. –
היינו, כי כל דבר טוב שנמצא בהעכו"ם מוציאים אותו ישראל –"והתברכו בזרעך כל גויי הארץ" אליהם…כי כל האומות יש ביניהם נפש טובה, ועי"ז הנפש יש להם הויה וקיום, וישראל מוציאים –אותה מהם ומכניסים אותה לישראל… כמבואר במי השילוח כי תצא, ד"ה 'ושבית שביו' היינו הדבר הטוב הנמצא בהאומה, כי בכל האומות נמצא כח טוב, אך כל זמן שהיא ביניהם היא בשביה, אך כשיבוא לבין ישראל יהיה הטוב בשלמות. ביאר בזה רבינו ר' בונים זללה"ה מפרשיסחא שעיקר ישיבת יעקב אצל לבן היה ללקוט ממנו כל הדיעות טובות ומדות טובות ולהכניסם לקדושה, וכל זמן שזה המידה היא אצלם אז היא בגלות כי עושים עם המידה הפך מרצון השי"ת, אבל כשתכנס זו המידה לתוך ישראל לא נשאר עוד אצל העכו"ם שום כח במידה זו…וכל זמן שהמידה היא עוד אצלם נתראה על הגוון שהם לבוש למידה זו של השי"ת יותר מישראל, וזה נקרא שהמידה היא בגלות, אבל כשתכנוס לישראל אז הם יקיימו בה רצון השי"ת, כי הם כלי פעולה לרצונו יתברך, וכל זמן שהמידה היא עוד בין העכו"ם יש להם גוון חן בית יעקב, פרשת וירא. –בעוה"ז…"
–"ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות"
שם טומאה מסר להם. ואיך זה מסתדר עם –אמרו על זה בש"ס (סנהדרין צא.) והובא ברש"י המדרש ששלח להם דרך רוחנית גבוהה שעתידה לחזור ולשמש את עם ישראל, ועם מה שכתב ה'בית יעקב' בפסקה הקודמת? אומר ה"בית יעקב":
"והעניין בזה הוא שבאמת מצד השי"ת אין דבר טומאה יורד מן השמים, והחילוק הוא מצד המקבל הטובה והשפעת השי"ת. מי שמכיר בקבלת שפעת הטובה שלא בכוחו ועוצם ידו עשה לו
חיל, רק השי"ת הוא הנותן בו כוח ושפעת טובה, זו היא טובה מלאה קדושה, והמקבלה הוא בן חורין בקבלת הטובה, מאחר שמכיר שמצדו אין לו שום כוח, ממילא אינו משוקע וכפוף בה…והעניין בזה הוא, שמי שנדמה לו שבכוחו ועוצם ידו עשה לו חיל, אזי הוא כפוף ומשוקע בית יעקב, חיי – בהטובה, וכאשר יקבלה הוא עריק מקמי מאריה, זה נקרא שם טומאה…" שרה.
שלוש יסודות לתרגול 'מקור חכמה' משמונה קבצים לרב קוק:
" העולם הישראלי כשהוא בתמותו, לעולם לא יקבל שום זעזוע חוליני מכל עולם זר, מפני שכל העולמים כולם כלולים בו. ועל כן יכולים בני ישראל להתאים לכל קולטורא שבעולם, ועם זה לנצחה ולשאוב מתוכה את כל הטוב, ולתממה עם חזיונותיהם העצמיים, מפני שכל טוב שבעולם יש לו יניקה ממקור ישראל. ורכושנו הרוחני יגדל על ידי עמל כל הגויים בדעת ובכישרון, כי אורות חיינו וזהרורי תורתנו הם הם שמשיאים אורות בכל מקום להאיר, וכשאנו קולטים משלהם משלנו ניקח לנו. וצדקו כל החזיונות העתיקים, אף שהיו כהים מצד המבט ההיסטורי, אבל מלאי אור הם מצד המבט הרוחני היותר מתעלה, שכל החכמות היו באמתנו, וכל מה שהננו מוצאים פזור קובץ ו' קמב. – ".בעמים, ניצוצות קדושתנו הננו לוקטים. חיל גויים תאכלו ובכבודם תתימרו
"יש שעות שאדם חש שנכנס רוחו כולו בקרבו פנימה, מאוד הוא מרוכז אז בעצמיותו, העולם החיצוני איננו פועל עליו מאומה, הוא קשור בעומק ההתבודדות הפנימית. אם יבוא אחד ויבקרהו מבחוץ, לא ידע את העשוי ברוחו. הוא יוכל לדון עליו הרבה מצדו השלילי, איך שאיננו חברותי, איך שהוא מתרחק מהבריות, ואיך שהכול, כל העולם וכל החיים, הכול מוזר לו. ובאמיתיות רוחו בקרבו, הוא מרגיש הרמוניה גדולה ואחודה. בפנימיותו טוב, טוב לו מאוד. השקט הנכסף שכל העולם רודף אחריו, שרוי הוא אז בתוכו והוא באמת יושב אז ברומו של עולם. ויש לשער שהנקודה החיה העזיזה שבתוכו, פועלת היא בלא יודעים על הסביבה יותר ממה שכל אגיטציה רעשנית יכולה לפעול ולעשות. וכמו שהדבר נוהג באיש יחידי, נוהג הדבר באומה בשלמותה. כשרוח ישראל מתכנס יפה בפנימיותו, הרי הוא מרגיש שלמות עליונה בקרבו. בונה הוא אז עולמו, אינו רודף להיות הומה ושואג בעולם, אבל רוחו בפנימיותו מתרענן, חייו פועמים בחוזקה, והוא יודע את כוחו, ואז פועל הוא בעולם על ידי מה שפועל בעצמו. עת הבניין ההולכת כעת להתגלות, טרופה היא. אפשר הדבר להתחלף בין נטיה לנטיה. כשאין ההצעות דיין לברר את האושר של הגברת הרוח הפנימי ושל אושר הריכוז, אז המחשבה משוטטת תמיד רק בעולם החיצוני, משוטטת למצוא אושר ואינה מוצאה. כעת העבודה דרושה להחיות הרבה את רוח ישראל פנימה, להשתמש בכל הכוחות, בין הפנימיים, בין החיצוניים, לצורך ריכוז הרוח. וההערות תלכנה עד כדי הרגשה של הוד המנוחה הפנימית, וירא מנוחה כי טוב."- קובץ ז' ג.
" הירוס גדול בא במערכי הרוח כשמופיע האור הפנימי של עת לחשות, והאילמות הקדושה העליונה, בכל הוד כבודה וכובד משאה, היא ממלאת את כל הנשמה, אם ימרוד בה האדם ויפרוץ לדבר. מרידה זו במלכות הדומיה, מחרבת את כל בניניו, כל האוצר של התום ושל היושר, של העומק ושל ההתקשרות העליונה, הכול מתרוסס, והוא צריך אח"כ, אם ירצה לבנות את הריסותיו, לכונן הכול מחדש. והמשכיל בעת ההיא ידום. אמנם כאשר ייתן להדומיה את כבודה בעת הופעתה, אז תנהיג היא את משטרה, תכונן את אולמיה, תחדור בעמקיה ותבוא עד נבכי תהומיה, ומתוכה תוציא פארות וענפים, נאזרים בכוח צומח גדול ורענן, השיחים ימלאו כוח, ויבא ניב שפתיים. אז תחל העת לדבר בהדר כבודה, ורוח הדומיה יהיה המיטטרון הפועל על שיטפת הדיבור, אשר יזל כנחלים ברוב עושר וכל חמדה, בורא ניב שפתיים, שלום שלום לרחוק ולקרוב קובץ ה' קד. –אמר ה' ורפאתיו. והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה, להתיר פה אילמים."