חיים בהווה

כולנו חיים בהווה. תמיד.

רק לאדם יש את כוח המחשבה והדמיון אשר באמצעותו הוא חווה את הזמן גם מחוץ להווה, לכאורה. הדמיון עצמו הוא גם בהווה. אך יש בכוחו לנתק את האדם ממגע ישיר עם ההווה, כלומר עם עצמו. בניתוק הזה יש סבל. בחיבור אל ההווה, יהיה אשר יהיה, יש אושר. אהיה אשר אהיה הוא שם קדוש. אפשר לקרוא במשמעותו: אהיה אשר אהיה ובלבד שאהיה בהווה, עם ה'. ה' נמצא תמיד, בהווה. שם הוויה ברוך הוא מהווה. באותיות שמו הווה. שם הוויה הוא שם של חסד. הבריאה כולה היא חסד, כאשר לומדים להיות, להיות בהווה. כאשר אדם חושב על עצמו בעתיד או בעבר, הוא "מושך" את עצמו מתוך הרגע הנוכחי. זה מה שאנו עושים רוב הזמן. זה ההרגל שלנו. כאשר המציאות אינה מאירה פנים אנו מקווים לעתיד וגם עושים תכניות. כאשר המציאות משפיעה עלינו נחת אנו מתכננים איך לשמר אותה, בתמונה או בזיכרון, שלנו או לפחות של המחשב. ואכן מרבים לדפדף באלבום ולהיזכר. אומר הרב קלוגער בספר יחוד ההתבודדות: " ההווה אינו משמש את העבר והעתיד -לשמש מעבר מזה אל זה- אלא העבר והעתיד משמשים את הווה. אין בחייו של יהודי יותר מרגע אחד של הווה, וכאשר יהודי מתחבר אל ההווה, מצרף י' אל –להאיר בו את הבורא יתברך.

אותיות הווה בשם הוי"ה 'הוה' ומתגלה שמו יתברך. "התהלך עמו –התבודדות ותמימות אחד היא. ברש"י הביא על הפסוק "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות אלא כל מה שיבא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו". "אל תחקור אחר העתידות", היינו שיש להתייחד עם ההוה, ולא להימלט אל העתיד. כי הנה כלל גדול כי הרי העתיד איננו בעולם וכמאמר החכם "העתיד –אמרו, שאין מציאות של מחשבה על העתיד עדיין" וכיצד אפשר להיות במה שאיננו קיים בכלל וטרם בא לעולם. אלא האמת שגם מחשבות על היינו שעוסק בעתיד כפי מה שנראה לו עכשיו בשעה זו שכך – העתיד, בעצם הינם מחשבות של הווה …וכך יהיה העתיד ועל זה אמרו "אל תחקור אחר העתידות", שעל יהודי לחיות עם ההווה. 

היינו, שאין הכוונה שיהיה בהווה ויחשוב על העתיד, אלא ימצא לגמרי בהווה, ברגע העכשיו. כי בכל עת שאין יהודי מחובר אל ההווה שלו, נמלט להרהר בעתיד כי בזה מרגיש יותר "כוחי ועוצם ידי". דהיינו שכיון ואין לו עתה את המבוקש שהוא חפץ בו, תוקע מחשבתו על זמן אחר שאזי יהא בידו את מה שאין לו עתה. בזה מנתק עצמו ממציאות ההווה, תחת זאת שיהא בה בכל כולו ויאמין ויעשה את הנדרש עתה. זה – ההתנתקות ממחשבת עתיד, היינו שהאדם אכן ניצב במציאות שאינו יודע מה הולך להיות הקשה ביותר. מרגיש אפסיות, חוסר אונים, תמיהה ותוהו ועל כן מלא דאגה. על רגע כזה אומר לו השי"ת: "אל תחקור אחר העתידות", כי הרגע הנוכחי הוא דיבור ממני אליך. שמע אותו והיה תמים עמו." איך להיות בהווה? הרי אישיותנו כה מורגלת ליצור את עצמה דרך מחשבות על העתיד והעבר.

נראה שאך טבעי הדבר, ושלעולם לא נוכל (ואולי גם לא נרצה) לחדול מכך. אך באמת אין הדבר כן. ישנה דרך פשוטה לחיות בהווה. דרך שניתן לתרגל וליישם. מהות הדרך היא לשים לב לגוף. כאשר מחשבתנו משוטטת היא יכולה להיות בעתיד או בעבר וגם בגאלקסיה אחרת. אך הגוף עצמו מצוי תמיד בהווה. וכאשר אנו חווים את גופנו הרי חוויה זו היא חוויה של הווה. אי אפשר לנשום בעבר. אי אפשר להרגיש את תחושות הגוף שיהיו לי מחר. דרך תרגול של התבוננות מודעת בנשימה הטבעית ובתחושות הגוף אדם לומד לחיות בהווה. אמנם המחשבה הולכת במנהגה וממשיכה לשוטט בעבר ובעתיד, אך במהלך התרגול אנו חוזרים ומשיבים אותה אל הגוף. אל המודעות לנשימה הטבעית ולתחושות הגופניות שניתן להרגיש רק בהווה. וכך לאט לאט אנו מגלים ומעמיקים בתוכנו את החוויה של רגע ההווה. רגע של שקט ובטחון פנימי במשהו הגדול בהרבה מאישיותנו. רגע של ידיעה מתוך חוויה שיש מי שמנהל את העולם כולו ובתוכו גם אותנו, שאפשר להפקיד בידו את כל התכניות והדאגות לעתיד.

רגע בו אנו מרגישים באמת מוגנים ואהובים, בו אנו שומעים את הדיבור ממנו אלינו, ולא חוקרים עוד אחר העתידות. רגע של גילוי החסד העמוק שבבריאה. ושמא תאמר, מה לנו ולהתבוננות בגוף, הרי שואפים אנו תמיד להתעלות מעליו לעולמות של חופש רוחני, שאינו כבול לגוף. מוטב לנו להתבונן בשמות הקודש, בהילות, מלאכים ודברים רוחניים מעין אלה, שבהם מותר האדם. אך באמת האדם הוא עולם קטן, וכבר נאמר בקודש: "מבשרי אחזה אלוק" (איוב, יט, כו) לרמוז לנו שהדרך להתקרבות אמתית לרוח חייבת לעבור דרך הגוף. גם רבי נחמן מברסלב מדגיש במקומות רבים בספריו את הצורך לעבוד עם הגוף. דוגמא מתוך ליקוטי מוהר"ן: "וצריך כל אדם לרחם מאוד על בשר הגוף, להראות לו מכל הארה ומכל השגה שהנשמה משגת, שהגוף גם כן ידע מזאת ההשגה , בבחינת מבשרך לא תתעלם, מבשרך דייקא, שלא תעלים עיניך מלרחם על בשרך, הינו בשר גופך, כי צריכים לרחם מאוד על הגוף, לראות לזככו כדי שיוכל להודיע לו מכל ההארות וההשגות שהנשמה משגת, כי הנשמה של כל אדם היא רואה ומשגת דברים מבשרי דייקא, היינו ע"י –וזה בחינת מבשרי אחזה אלוק … עליונים מאוד, אבל הגוף אינו יודע מהם בשר הגוף יחזה אלוק, היינו השגות אלוקות, היינו שהאדם בגופו יראה ויחזה השגות עליונות שהנשמה משגת תמיד כנ"ל" כי כאשר המחשבה נודדת ממסגרת הגוף ומשוטטת בעולמות של דמיון ומחשבות, מרוממות ככל שיהיו, הרי נעלמת מאתנו החוויה הישירה, כלומר האופן בו אנו מושפעים ע"י הגוף ובעצם משועבדים אליו. 

וגם אם אנו חווים סוג של חופש באותם רגעים של התעלות רוחנית, הרי זה חופש יחסי, לא שלם. אך אם אנו מעמיקים וחוקרים את הגוף, מתוך חוויה ישירה של המציאות כפי שהיא, הרי אנו לומדים תוך התנסות אישית מהו הדבר שכובל אותנו בפועל, וכיצד אפשר להשתחרר מאותן מגבלות ולהגיע לחופש רוחני, לחיים של הרמוניה ואושר אמתי ברגע ההווה. זוהי מהותה של התבוננות פנימית בנשימה ובתחושות הגוף. ואין חכם כבעל ניסיון