התבוננות בדברי הנועם אלימלך – ויוותר יעקב לבדו

"ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר "– אומר הנועם אלימלך: "הנה הצדיק השלם העובד ה' באמת הוא מסתכל תמיד ברוממות אל וגדולתו יתברך ומתבודד עצמו במחשבתו לעלות במחשבתו ממדרגה למדרגה עד רום המעלות. וגם רואה תמיד בשפלות עצמו. וזוכר חטאת נעוריו כמו שכתוב וחטאתי נגדי תמיד. ואפילו חטאים שאינם חטאים גמורים רק כמו אבק )כמו שאמרו חז"ל אמר רב עמרם שלוש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום… וכו' לשון הרע סלקא דעתך אלא אבק לשון הרע וכו ('– הם לזיכרון לפניו תמיד והם בעיניו כחמורות שבחמורות ומתחרט עליהם ושב בתשובה שלימה מאהבתו יתברך ותשובתו עולה עד כיסא הכבוד ונעשה הכול זכויות כמו שאמרו חז"ל שזדונות נעשים לו כזכויות בעושה תשובה מאהבה. וזהו ויותר יעקב לבדו, רוצה לומר בעת שהיה יעקב אבינו עליו השלום בהתבודדות מחשבתו בבדידות גמור אז – ויאבק איש עמו. ודרשו חז"ל שהיו מעלים אבק עד כיסא הכבוד פירוש ויאבק איש היינו אבק החטאים שהם עם כל איש, כל זה היה עמו. לנגד עיניו כנ"ל והיה מעלה האבק עד כיסא הכבוד על דרך שאמרו חז"ל גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד. עד עלות השחר – פירוש עד שהעלה הכול לפני השכינה כנסת ישראל הנקראת איילת השחר".

עד כאן דברי קדשו המאירים ובאמת אין מה להוסיף עליהם מבחינת תוכן הדברים ועומקם, אך אולי יש לשאול מתי יכול להיווצר מצב של 'התבודדות מחשבתו בבדידות גמור' בחיי האדם, מצב שמתוכו מתחיל המהלך המדובר בנועם אלימלך?

הרי כל עוד אדם מתבודד בדרך של בקשה, מתוך תחושה של חוסר, ותהיה אוטנטית ככל שתהיה – בשפת האם, בחצות לילה בשדה, בצעקה ובדיוק לפי בחינתו באותה שעה – לא יוכל להימלט מכך שחוויה פנימית של ישות היא השורש לכל מפעלו הרוחני, חוויה שעליה אומר ה"מגיד דבריו ליעקב :""וכן כשחושב את עצמו ל"יש" ומבקש צרכיו, אז אין הקב"ה יכול להתלבש בו. שהוא יתברך אין סוף ואין כלי יכול סובלו. מה שאין כך כשחושב את עצמו לאין" במילים פשוטות – במצב כזה של תפילה ובקשה, אפילו שהוא נפלא בכך שמעורר באדם הכרה שרק ה' יכול לעזרו, עדיין ישנה השלכה מתמדת אל העתיד ואדם יכול להכיר בו את תכונותיו ויצריו באופן גס וכללי ועליהן לזעוק, אך לא להגיע למצב העדין שאותו מתאר הנועם אלימלך ש"אבק החטאים היה עמו "– כלומר של גילוי חוויתי בנפש של השפעת היצר הרע עליו בזמן אמת.

אך כאשר אדם זוכה לעצור לחלוטין, לפחות למשך זמן מסוים, את מחשבותיו, ורצונותיו, אפילו הרוחניים והאידיאלים ביותר, בכך הוא מאפשר לעצמו להיות מודע לשורש הווייתו, שבה אין כל תנועה ושינוי, ורק כך, הוא חווה את מה שהנועם אלימלך מכנה כאן "התבודדות מחשבתו בבדידות גמור" כלומר, בדידות אפילו ממה שהוא תופס כ"עצמו."

במצב זה של מדיטציה נוצרת באופן טבעי התבודדות של האדם ממחשבותיו היזומות, מכל מערך ההזדהות עם תכני הגוף והנפש, מכל רצונו להתקדם ולשנות משהו בעתיד, וכן מכל קשרים אל העבר. ומה שנשאר זה גילוי של משהו שלעולם לא ניתן להגדירו. גם אם נכנה אותו במילים ידועות כמו נשמה, הוויה, דממה, קדושה – לא יהיה בזה אפילו כדי להתחיל להסביר את הממד שאדם חווה ע"י מדיטציה, מצב שחורג לחלוטין מכל קיבעון של הגדרות. מצב של חיים וחיבור אל הנצח. 

כאשר זה קורה נוצר באדם מצב פנימי של התבוננות מחוסרת שיפוט בעצמו, שרק בה יש יכולת לראות את הדברים כפי שהם, את המציאות כשלעצמה, בלי ניסיון מידי לשנות, להתפלל ו"לעשות תשובה" ורק כך יכול אדם לשים לב לכל ה"אבק" שעל מדפי נשמתו ולהתחיל להיאבק עם האיש שבתוכו, ללא דעות קדומות, ללא תכתיבים חיצוניים, אלא מתוך גילוי והזדהות עם חלק האלוה שבו ,וידיעה מוארת שכל מה שנגלה לעיניו, כל ה"איש" המעלה אבק בתוכו, אינו "הוא" בעצם.

מצב זה הוא המתחולל בנפש בזמן של התבוננות פנימית )מדיטציה( וככל שיתמיד בו האדם בסבלנות, יגלה שהוא מצליח לנקות הרבה אבק ממדפי נשמתו, בדרך של מאבק פנימי עדין עד עלות השחר, עד שיפציע האור בתוכו בבהירות וישחרר אותו מכל אבק ההזדהות עם היצה"ר אשר ניתן בו.